אמונה קומפקטית

הרמב"ם ניסח את י"ג עיקרי האמונה. ברבות הימים התברר כי מספר העיקרים גדול מידי וניתן לצמצמו משמעותית. לא ויתור או ביטול על עיקרים אלא הכלה. כך עברנו לששה (ר' חסדאי קרשקש), שלשה (ר' יוסף אלבו), ולבסוף לאחד (הרשב"ץ). היסוד שנבחר הוא תורה משמים. ברשימת ר' יוסף אלבו הופיעו העיקרים: מציאות ד', תורה משמים ושכר ועונש. מדוע נבחר דווקא עיקר זה שמשמעותו היא התגלות? שלשה כווני מחשבה אפשריים:
א. מציאות ד' הוא עיקר מופשט מידי, שכר ועונש זה עניין טריוויאלי, נשארנו עם 'תורה משמים'.
ב. תורה משמים, הוא עיקר גורר. הוא גורר תובנות אמוניות יסודיות, כמו- מה כתוב בתורה? מה מחייב אותנו בה? מי הגורם שכה מעוניין כי נקיים את תורתו? ושאלת השאלות – 'מה יוצא' לו מכך?
ג. התגלות (=תורה משמים), הינה מפגש חוויתי. נושאים מופשטים עוברים לרוב דרך התבונה השכלית וכפופים למגבלותיה. במפגש החוויתי, בהתגלות, אין אנו מוצאים 'אנטינומיה של התבונה הטהורה' בלשון קאנט, זהו עיקר 'ידידותי לסביבה'.
התוכן של המפגש בהתגלות מחייה את הנפש, במיוחד כאשר המשפט הראשון מדהים בתוכנו ובעוצמתו- " אָֽנֹכִי֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים". מפגש היכרות עם 'גורם' המוכיח כי הוא זה אשר הוציאנו ממצרים מבית עבדים, לא פרעה ולא משה. זו אינה חוויה סטייל 'מטריקס' או 'עולמות אבודים'. חווית היציאה ממצרים וההתגלות וכל הנלווה אליהן הינן עניין מוחשי ורלוונטי לכל אחד מן המשתתפים במפגש. כל זאת ללא מילה אחת על בריאת העולם.
לחוויה הזו השפעה אישית ולכן יש צורך באמונה של גורם אוהב כדי להנחילה לדורות הבאים. מסורת, מחייבת גורם מוסר וגם גורם מקבל. האמונה של הגורם המקבל בנכונות המסר של המוסר, הכרחית כדי שיתרחש תהליך של מסירה. הגורם המקבל מניח כי הגורם המוסר אוהב אותו ורוצה בטובתו ולכן הוא מעביר לו את המסר. זוהי ביסודה שרשרת המסורת הבסיסית היהודית המהווה 'עקרון על אמוני', והיא מתחילה ב'תורה משמים'. אמונה קומפקטית שהכל כלול בה.
המסר בבחירת עיקר זה דווקא, טוב גם לדורנו, ואולי במיוחד לדורנו. אבותינו הקדמונים נתבעו לאמונה בדבר שיכלו לחוות אותו. בדתות המונותיאיסטיות האחרות, המאמין נתבע לעניין הפוך- להאמין בתוכן שאין דרך לפוגשו. המאמין נדרש למאמץ כפול, גם לקבל במסורת סט אמונות וגם להאמין בתכנים שאינם 'ברי פגישה' שלא לומר 'ברי השגה'.
(במדבר תשעח)