תיקון על תיקון

אחד ממנהגי חג השבועות הוא מנהג התיקון. המקור לתיקון ליל שבועות הוא מאוחר וככל הנראה הוחל בו רק בעקבות האירוע המיסטי שארע לר' יוסף קארו וחבריו בתורכיה, כשאמרו את המשנה בבית המדרש עד שזו הופיעה בפניהם ודיברה כבן-אנוש (של"ה, שבועות). לאורך הדורות הוטעם תיקון ליל-שבועות בטעמים שונים ולקיומו נמצאו עילות שמקורן קדום להתגלות הזו.
אחד הטעמים למנהג מבוסס על הזוהר שמתאר כיצד רשב"י וחבריו ישבו בליל מתן תורה כדי לקשט את הכלה היא התורה. להתקין אותה לקראת יום מתן-תורה, יום החתונה (אמור).
מקור נוסף נמצא במדרש והוא מדבר על הצורך בתיקון מעשה מביך שאירע לבני ישראל בלילה שלפני מתן תורה. המדרש מעיד על כך שבני ישראל ישנו שינה עמוקה באותו לילה וכך, כעולה מפשט הפסוקים, ה' מופיע בקולות וברקים ואיש לא מגיע למופע. משה נזעק להוציא את בני ישראל מן המיטות, "לעשות השכמה". הוא מזכיר להם שהיו אמורים להיות דרוכים ונרגשים ולהדיר שינה מעיניהם לקראת המעמד המרגש. חלף זאת, עם-ישראל הביע אדישות עמוקה וחוסר הבנה של התהליך שהוא עומד לעבור, ושל השינוי שהתורה אמורה לחולל בו.
את הפגם הזה, לדעת המדרש, אנו מתקנים כל שנה מחדש בליל שבועות כשאנו יושבים ועוסקים בתורה כל הלילה.
לפני שנתייחס להבדלים המהותיים שבין הטעמים, כדאי להקדים ולהתייחס למעשה התיקון בכלל.
במדרש תנחומא מובא מעשה בטורנוסרופוס הרשע ששאל את ר' עקיבא איזה מעשים נאים יותר. אלה של הקב"ה או אלה של בשר ודם. ר' עקיבא משיב תשובה מפתיעה. מעשי בני האדם יפים יותר. הוכחתו של ר' עקיבא משכנעת. ר' עקיבא מצביע על שיבולים אל מול "גלוסקאות", לחמים, עוגיות ועוגות. הוא משווה פשתן לבגדים. מה מהם ברא הקב"ה ומה מהם עשה האדם? מה מהם יעיל יותר, נוח לשימוש, מרשים יותר וחדשני יותר? מעשי בני-האדם!
טענתו של ר' עקיבא היא, שהקב"ה ברא עולם פגום ואנו בני האדם צריכים "לנקות אחריו". על פי העקרון הזה אנו חייבים במילה המתקנת את הערלה. על פי העיקרון הזה אנו נותנים צדקה לעניים ואיננו טוענים שאם הקב"ה היה רוצה, היה מונע את העוני מלכתחילה. זו משימת האדם בעולם – לתקן את העיוותים והעוולות הטבועים בבריאה. האדם נועד לתקן.
האדם כמתקן הוא התודעה שמלווה את האדם הבונה מטוסים כי פיצח את אופי מעופה של הציפור. שהבין את סודות היקום והוביל אותם למחוזות חדשים. שקיצר מרחקים והפך את העולם לגלובלי וקירב בין קצוותיו של הכדור.
אל מול המדרש הזה ישנו המדרש בקהלת-רבה המציג פרספקטיבה הפוכה:
"…בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן
ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן …תן דעתך שלא תקלקל".
המדרש הזה מתאר עולם מופלא ומושלם. הטבע הרמוני ואסתטי. כניסת האדם אל העולם משבשת סדרי בראשית. מי שנכנס פעם לבית שאיננו שלו כדי להתארח ומצא בית נקי, כיור ריק מכלים, שיש מבריק, מיטות מוצעות מפה לבנה ואגרטל עם פרחים ודאי חש מסורבל ומגושם בעמדו עם המזוודה בפתח הבית הזה. מאותו רגע אפשר רק לקלקל. זו התחושה העולה מן המדרש. הקב"ה טורח לעשות לאדם הראשון סיור, להראות לו את כל חדרי העולם המשובצים כל דבר במקומו. מחזורי טבע מדויקים, שרשרת מזון מאפשרת ואוויר נקי. מכאן, רק פיח של מכוניות, עשן של תעשיה.
התודעה הזו מלווה את מי ששואפים לשיבה אל הטבעיות. אלה שמעדיפים לחיות בחוות, לגדל בעצמם מאכלים שאינם נגועים בריסוס, לאכול מאכלים שלא הוזנו בהורמונים, להימנע מנסיעה במכוניות, ומשימוש במכשירים סלולריים. להיניק ולא לתת מטרנה, וכדו'. אלו החשים שלכל חידוש יש מחיר שאין ממנו דרך חזרה.
אמנם, גם כאן, נוכח ראיית הצד השלילי שבקדמה ושבמעורבותו של האדם, יש לומר שהאדם מצווה לתקן את מה שהוא פוגם. לולא הקלקול שבאדם לא היה מקום לתיקון. הקלקול הוא הבסיס לצמיחה ולהתחדשות ולתיקון. הפסיכולוגים מרוויחים מזה כסף. אפשרות שלישית של היחס בין תיקון וקלקול לא תידון כאן. על פיה הקלקול הוא התיקון, ואיננו רק בסיס לתיקון. קריעת הבגד בשעת אבל, למשל, המועילה לביטוי ולשחרור הצער העמוק על הפטירה של אדם קרוב.
ניתן לטעון שההסברים השונים למנהג תיקון ליל שבועות משתנים לפי התפיסה הבסיסית של מעמד האדם בעולם. מצד אחד, ישנם המדברים על התיקון כמעשה של התקנת הכלה. מעשה שיש בו שיפור והשתבחות בתורה והעצמת יופיה בעינינו. אלו מניחים שהאדם ביסודו הוא מתקן. במקרה הזה הוא מתקין את התורה לקראת יום מתן תורה. מן הצד השני אלו המתייחסים אל תיקון ליל שבועות כאל לילה של תיקון החטא הקדום של שינה נטולת הבנה. אותו קלקול הוא שמחזיק אותנו ערים בכל שנה מחדש, עמלים ועסוקים לתקן את הרושם הראשוני, עוסקים בתורה ומראים שהיא משמעותית עבורנו, התורה המתקנת.
(במדבר תשעח)