הרב שי פירוןהעולם הכלכלי השתנה לבלי הכר. מכלכלה שבמרכזה חליפין, דרך שימוש במשקל זהב וכסף, מטבעות, שטרות, אשראי, ביטקוין, ועוד. היקף הפערים לא השתנה. אז והיום – היו, וכפי הנראה יהיו, עשירים ועניים.
בימי נעוריי, למדתי בסמינריוני בני עקיבא על תפיסת הרווחה היהודית; על הדאגה לגר וליתום; על משמעויות מצוות הצדקה, לקט שכחה ופאה; החלשים אינם מודרים, הם חלק מהמרקם הלאומי. בשנים מאוחרות יותר פגשתי בדמויות מופת שהעמיקו את הזיקה החברתית – תורנית שלי ושל חבריי. עד היום אני זוכר את שיעוריו של הרב חיים דרוקמן (יישובי שפיר, משואות יצחק, ועוד), הרב יעקב אריאל (כפר מימון), הרב דב ליאור (כפר הרוא"ה), הרב דני שילה (נחלים), הרב שלמה אבינר (לביא) ועוד.
ופתאום, גיליתי שהעולם השתנה, והפכנו, שלא מדעת, לסוג של ליברטיניים. פתאום כלכלת השוק וכוחות השוק הפכו לשחקן זירה מרכזי בדמותה הערכית של החברה ובסדר העדיפויות שלה. הפרטה היא צו השעה; צמצום השירותים הציבוריים – הוא יעד. הממלכתיות הפכה לחשובה רק כשהיא משרתת את הערכים שלי (לדוגמא: רבנות ראשית), וכשסתרה את האינטרס המגזרי – היא נדחתה (לדוגמא: חינוך ציבורי, ממלכתי).
במידה מסוימת, חזרנו לשיח של חסד על חשבון שיח של צדק; מידת הרחמים התרחבה על חשבונה של חמלה המעוגנת במערכת החוק והתקנות.
פרשת משפטים היא אות ומופת לשילוב ראוי בין משפט ומוסר. מצוות רבות בפרשה מהוות ביטוי למופת חברתי; הן מניחות את התשתית ליחסי עובד מעביד: הזולת עובד אצלך, אבל הוא לא שלך; הפרשה מעמידה במרכזה מונחים כמו חופש; מבקרת בחריפות את מי שהופך עצמו לעבד עולם.
התורה מודעת לכוח המסוכן של החזק; לשליטה, לניצול. לכן הפרשה מצווה: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ". ההנחה בהירה: המשפט אינו חסין מכשלים מוסריים, בעיקר כשמדובר בחלשים. ההבחנה המרכזית בין תפיסת עולם כלכלית נעדרת חמלה לתפיסת עולם חברתית לא נעוצה רק באיתנות הפיננסית אלא בעיקר בהגדרת שאלת הבעלות. כלכלות שוק קפיטליסטיות לסוגיהן מעמידות במרכז את הכוח והשליטה. כלכלות של חמלה מעמידות במרכזן את ההרפיה, את האמונה העמוקה שזה לא שלי. שגם הקב"ה הוא חלק מהתמונה.
איסור ריבית המופיע בפרשה, מהווה מודל נפלא להבנת הרעיון. האם לקיחת ריבית היא מעשה לא מוסרי? האם אפשר לתאר כלכלה ללא ריבית? הרש"ר כבר קבע: "הריבית אינה מנוגדת למושג המשפט […] תואמת את המושגים הרגילים של חוק ומשפט, שלפיהם אין בלקיחת הריבית משום עוול כלשהו".
אלא שאיסור ריבית לא נובע מסיבות כלכליות, "מתברר […] שאיסור ריבית הוא מבין אותן המצוות – כגון שבת, שמיטה, יובל – שתכליתן לשמש עדות ואות-זיכרון לשלטונו של הקב"ה על העולם ועל ישראל".
אתה לא לבד. אם אתה איש אמונה, אם אתה מאמין שיש בורא לעולם, אתה יודע שהכסף הזה הוא לא באמת שלך. איננו טהרנים, צדקנים. אין סיבה להתענות, להתחסד. אנו שמחים במי שעושה חייל בעסקיו. כל עוד אתה מודע למקור הכסף, ואחווה אינה סיסמא אלא אורח חיים; כל עוד אתה מבין שכספך אינו מקור כוחך – אתה ממלא את ייעודך. חמלה ודאגה לחלש אינם ערכים חברתיים, אלא גם ערכים אמוניים.
קול יהודי, רבני, צלול, בהיר וחד בשאלות חברתיות הוא צו שעה. חיזוק מערכות ציבוריות אינו 'עומס', הוא לא 'מיושן', וגם אם הוא מזיק לכלכלת כוח – הוא מחזק כלכלת אמונה.
האם לא הגיע העת להתנות הצטרפות לממשלה או לאיים על פירוקה בגלל העדרה של דאגה למוחלש? נקודה למחשבה.
(משפטים תשפ)
