הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ראינו ברשימה הקודמת כי הרמב"ם ראה בעבודה הזרה סכנה ממשית, הקיימת בכל עת ובכל זמן. לדעתו, הגם שעבודת הפסלים איננה מצויה, שורש העבודה הזרה עדיין קיים, והוא כרוך בבלבול בין מסמן למסומן, בין עילה ועלול. כאשר אדם מסיח את דעתו מא-לוהי האמת, הבלתי גשמי והבלתי נתפס, ונותן כוח או מעמד לעצם או לציור גשמי, הוא חוטא בעבודת אלילים. מבחינה זו, מסתבר שלפי הרמב"ם, לא רק שהעבודה הזרה לא חלפה מן העולם, אלא היא חדרה עמוק ליהדות.
עדות לכך ניתן למצוא במספר הלכות בהן הרמב"ם נלחם במספר תופעות אליליות שנפוצו בקרב יהודים. בהלכות עבודה זרה (יא, יב) יוצא הרמב"ם נגד אלו שמשתמשים בתורה לצרכי רפואה:
" הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת… לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות שנאמר ויהיו חיים לנפשך".
בהלכות מזוזה (ה, ד) הוא יוצא נגד המנהג לכתוב שמות שונים במזוזה, מתוך אמונה שהדבר מגן ומציל את הבית:
"אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם".
יחס דומה הוא מעניק לקברי צדיקים, ולבתי הקברות בכלל (הלכות אבל ד, ד):
" ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות".
הרמב"ם הכיר היטב את חולשתו של האדם. הנסתר תמיד יהיה קיים. לעולם הוא לא יוכל להשתלט באופן מלא על העולם ועל גורלו האישי. ובמציאות שכזו, תמיד תהיה לו משיכה להפוך את הבלתי מושג למושג. הוא יבקש בכל מיני אופנים למצוא נתיבים להשפיע על המציאות. מבחינה זו, בעבודה הזרה יש ממד ותרני, כפי שהיטב לנסח הראי"ה קוק. אמונה בא-לוהים מטילה אחריות אישית על האדם לתקן את דרכיו ולהיות ראוי למה שהוא מבקש. בעבודה הזרה אדם פשוט מפעיל איזשהו מכניזם, ומאמין שכך הוא ישיג את מבוקשו.
הרמב"ם זיהה שאותו עיקרון של עבודה זרה שפעם בא בצורת פסילים, יכול ללבוש כיום צורות אחרות, כמו קמעות, קברים, שמות קודש ואפילו מצוות. לכן הוא יצא למלחמה שנועדה לטהר את היהדות מכל האלמנטים הללו: מזוזה אצלו אינה קמע לשמירה אלא מצווה שנועדה להזכיר לאדם את ההפך מכך, את העובדה שה' אחד והוא לבדו מנהיג את העולם; אמירת פסוקי תורה לא תבטיח רפואה, הגנה או פרנסה אלא רק לימוד התוכן שלהם הוא שיביא לטיהור הנפש ומכאן לתיקון האדם; בקברי צדיקים אין שום מעלה ורק דברי החכמה שהשאירו אחריהם הם שיכולים להועיל לאדם הלומד אותם, וכן הלאה.
את עיקרם של דברים ניסח באופן קולע ביסוד החמישי וי"ג יסודות האמונה: "שהוא יתעלה הוא הראוי לעבדו ולגדלו… ולא יעשה כן למי שהוא תחתיו במציאות". הווה אומר: ההסתמכות והפנייה חייבת להיות אך ורק לא-לוהים ולא לשום גורם אחר. כאמור, בכל הטעויות האלה ראה הרמב"ם גרסה עדכנית של עבודת אלילים, ולכן הוא כה הרחיב בדבר וכה העמיק את העיסוק בנושא, שנדמה היה שעבר מן העולם.
האם, בהיבט הזה של עבודת האלילים, הצליחה התורה, בתפיסה הרמב"מית, במאבקה באלילות? כל מי שמתבונן כיום בעין פקוחה על גוונים מסוימים ביהדות, לא בטוח יאמר בוודאות כי התשובה לכך חיובית. על כך ברשימה הבאה.
(נשא תשעח)
