הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)הגישה האינסטרומנטלית ללימודי מדעים איננה מספקת. העיסוק המדעי שלנו רחב בהרבה מלהיות רק מכשיר לבירור דיני התורה. מהי, אם כן, ההצדקה התורנית לעיסוק המדעי?
מאמרה תלמודית מפתיעה, עולה ששאלתנו צריכה להיות בכלל הפוכה – מה ההצדקה ללימוד תורה? (בבלי סוכה כח, א): "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול – מעשה מרכבה, דבר קטן – הויות דאביי ורבא".
אלו דברים מרעישים. מילא שרבן יוחנן בן זכאי לא הניח תחום לימוד שלא עסק בו, אבל המדרג שמספקת כאן הגמרא מתמיה. הבבלי מכנה את הוויות דאביי ורבא "דבר קטן". הייתכן?
הריטב"א מיהר לשלול את הרושם כאילו מעלת לימוד התורה הנגלית היא קטנה. לדבריו (על אתר), הוויות אביי ורבא הם לא המקרא והמשנה וההלכות אלא "קושיות ותירוצין וספיקות שלהם שלא נתבררו להם מפני שלא ירדו לעומקו של תלמוד". היינו, מדובר בדברי הספק שלא נתבררו לחכמים. וגם לימוד זה, לדבריו, איננו באמת קטן, שהרי "גדול הוא מכל שאר חכמות הגוים". ומדוע כינה אותו התלמוד כ"קטן"? או מפני שהוא קטן ביחס למעשה מרכבה בלבד או "לפי שהיה זה מחסרון ידיעה קרי ליה דבר קטן".
הריטב"א מסיים פירושו בדברי אזהרה: "וזה הפירוש אמת ונכון לכל המאמין, ולא כמו שפירשו אחרים האלקים יכפר". הוא מודע לכך שכינוי הוויות התלמוד "דבר קטן" עלול לגרום לאנשים להמעיט בערכו, ועל כן הוא מזהיר מפירושים אחרים לגמרא זו, שלא פירשו את הדברים כדרכו. אחד מהפירושים הוא של הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ד, יג): "ועניני ארבעה פרקים אלו… הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס… ואע"פ שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו לא כולם היה בהן כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין. ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות, ואע"פ שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים.. אעפ"כ ראויין הן להקדימן, שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה, ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא, ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר".
הרמב"ם סובר שדבר קטן איננו רק הספקות של חכמים אלא הוא כלל התורה הנגלית – ידיעת האסור והמותר מהמצוות. הרמב"ם גם משמר את העליונות של לימודי הפרדס – חכמת הבריאה והמטפיזיקה – על לימוד זה. אבל דבריו כוללים פרשנות אחרת לכינויים 'גדול' ו'קטן'. לדבריו, מעשה מרכבה קרוי 'גדול' כי הוא יכול להיות ידוע ומובן לגדולי ישראל. רק יחידי סגולה מסוגלים להבינו. לימוד התורה, לעומתו, מכונה 'קטן', כי כולם יכולים לידע אותו, גם קטנים. מטרת הגמרא, אם כן, היא לציין את המרחב האינטלקטואלי השונה שמאפיין אותם. מבחינה זו, דווקא עליונותם של לימודי המרכבה, גורם לכך שיש להקדים להם את לימוד התלמוד, שכן בסופו של דבר, זו החכמה שאותה כל בני האדם יכולים להשיג ולהתעלות בעקבותיה. זהו היפוך פרשני מאלף לפשט הגמרא.
דברי הרמב"ם חושפים אותנו לגישה הרואה במקצועות המדעיים 'מעשה מרכבה', המביאה למסקנה מהפכנית: את ההצדקה יש לתת דווקא ללימוד התורה הנגלית. מדעים זו הכרת א-לוהים ברמה גבוהה יותר. בירור מסקנה זו – ברשימה הבאה.
(במדבר תשעט)
