הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)פרשתנו מתמקדת בהכנות המיוחדות של עם ישראל לקראת כניסתו לארץ. הפרשה פותחת במפקד לאומי לקראת ירושת הארץ וחלוקתה. משה מבקש מחליף שימשיך וינהיג את העם לתקופה שאחריו. אולם הפרק שחותם את הפרשה עוסק בקרבן התמיד ובמוספי החג, חריגה מרצף הנושאים ולכאורה אף ללא זיקה ישירה לכניסה לארץ. כביכול נעקרה פרשה ממקומה בספר ויקרא, ספר הקרבנות, ונכתבה בפרשתנו לקראת סוף ספר במדבר.
הסבר לכך ניתן למצוא בדברי אבן עזרא הסבור שבתקופת ההליכה במדבר בני ישראל לא הקריבו קרבנות (שמות כט,מב):
"ועל דרך הסברא לא הקריבו ישראל עולות וזבחים רק בסיני לבדו… כי ישראל עמדו במדבר בתוהו יליל ישימון כמו שמונה ושלשים שנה, ומאין היה להם בכל יום חצי הין שמן זית, ג"כ יין, ואיך יוליכו עמהם כמו ארבעה עשר אלף הין, ומאין היה להם שני כבשים בני שנה בכל יום?!".
לפיכך, יתכן ולאחר תקופת נדודים ארוכה, שבמהלכה לא הוקרבו קרבנות, היה צורך בריענון של הלכות קרבנות לקראת כניסתם לארץ, ולכן הוזכר עניין קורבנות כאן. אולם ייתכן גם שלא רק בריענון הלכתי עסקינן אלא בנקודה מהותית יותר. המעבר שבין נדודי המדבר לארץ ישראל הוא לא רק מעבר בין מצב ארעי למצב קבע אלא גם מעבר שבין הנהגה נסית להנהגה טבעית. בתקופת המדבר הכל היה מן המוכן. משה מוביל את העם, עמוד הענן הולך לפניהם ומגן עליהם, המן יורד מהשמיים ומים זורמים מבארה של מרים. הכניסה לארץ, לעומת זאת, תובעת מעורבות גדולה יותר של העם. יש צורך להיערך למלחמת כיבוש וירושה ולאחריה לסילוק עבודה זרה ולהפרחת השממה. מעתה השדות ייזרעו על ידי העם והמן ייפסק. המנהיג מפלס את הדרך והעם הוא הכובש והבונה. לאחר שהתבצע המפקד הלאומי, ניתנו הנחיות לחלוקת הארץ והוכרזה מנהיגות חדשה שתחליף את משה, הגיע הצורך להנחות את העם עצמו דרך פרשת הקרבנות. פרשת הקרבנות נפתחת בקרבן התמיד שמשקף את הקשר המיוחד בין ה' לבני ישראל, וקשר זה חייב להתגבש ולהיקבע בתודעה עוד לפני כיבוש הארץ. קרבן התמיד הוא קרבן ציבור והוא משקף את האופי הקולקטיבי בקשר שבין עם ישראל להקב"ה. כמו כן קרבן התמיד נרכש באמצעות מחצית השקל ויש בו גם את האחריות האישית של כל אחד ואחד בעת שתורם את מחצית השקל. הכניסה לארץ תובעת אחריות אישית וקולקטיבית גם יחד.
מורי הרב יהודה עמיטל זצ"ל היה מציין תדיר את המדרש, שמופיע בהקדמה לספר 'עין יעקב' . המדרש מבקש למצוא את הכלל הגדול שבתורה:
"בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'שמע ישראל'. בן ננס אומר: מצאנו פסוק כולל יותר והוא 'ואהבת לרעך כמוך'. שמעון בן פזי אומר: מצאנו פסוק כולל יותר והוא 'את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בן הערביים'…הלכה כבן פזי".
כיצד שמעון בן פזי משווה בין קרבן התמיד לבין ערכים נשגבים וחשובים כמו אהבת הזולת או שמע ישראל? ועוד: הייתכן שנפסוק הלכה כדבריו?!
העצמתו של קרבן התמיד נובעת בעיקר ממהותו. קרבן זה משקף את אחד מהערכים המשמעותיים ביותר בהצלחת כל מפעל גשמי ורוחני. קרבן תמיד מבטא התמדה וקביעות. הקרבן מוקרב מדי יום ערב ובבקר. הימים בהם אנו נמצאים עתה הם ימי בין המצרים. המשנה (תענית כח ע"ב) מונה חמשה דברים שאירעו בי"ז תמוז ואחד מהם הוא קרבן התמיד. המשנה מציינת אירוע זה כדבר טראגי לא רק בשל ביטול הקרבן עצמו, אלא שביטולו של הקרבן מסמל יותר מכל את השחיקה בעוצמתה של האומה היהודית. הקרבן מסמל את ההתמדה ואת ההתמסרות של היחיד והכלל. משה מבקש לחזור ולשנן את פרשת התמיד רגע לפני כניסת העם לארץ כדי ללמדם את המוטיב המרכזי להצלחת משימת כיבוש הארץ וירושתה. התמדה והתמסרות.
(פנחס תשעח)
