ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)הפסוק, "וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י ד'" (בראשית ו, ח) ממלא תפקיד שונה בין התפיסה היהודית לבין זו הנוצרית. בנצרות, פסוק זה הוא באמצע פרק ו שסופו הוא כניסת נח לתיבה: "ויעש נח ככל אשר צווה אותו אלוקים כן עשה" (בראשית ו, כב). על פי חז"ל שחילקו את התורה לפרשות, מהווה פסוק זה את סופה של פרשת בראשית, ואילו פרשת נח מתחילה בפסוק הבא:
"אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו אֶת־הָֽאֱ-לֹהִ֖ים הִֽתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ"
לתפיסת חז"ל, פרשת בראשית המכסה עשרה דורות שבין אדם הראשון לנח, מסתיימת בפסוק קשה לעיכול: "וינחם ד' כי עשה את האדם ויתעצב אל ליבו" ולאחריו שביב של תקווה: "ונח מצא חן בעיני ד'" (בראשית ו, ח). בתיאור זה נח איננו צדיק ואינו תמים, הוא נבחר באופן חד-צדדי על ידי הקב"ה כי הוא מצא חן בעיניו, ולמעשה, על פי חז"ל, אף הוא היה בגזרת המבול. מציאת חן בעיני הזולת אינה תיאור של תכונותיו הטרומיות של האובייקט אלא ההתרשמות של הצופה. כך חז"ל הבינו את הפסוק ובשל כך הם מיקמו אותו בסוף פרשת בראשית.
לעומת זאת, נתוני האקספוזיציה של פרשת נח מספרים על פי גישה זו 'סיפור אחר':
"אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו אֶת־הָֽאֱ-לֹהִ֖ים הִֽתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ: וַיּ֥וֹלֶד נֹ֖חַ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים אֶת־שֵׁ֖ם אֶת־חָ֥ם וְאֶת־יָֽפֶת"
אם תאריו של נח בנתוני פתיחה אלו (צדיק, תמים) אינם פרשנות של "ונח מצא חן", מהם איפה? התפיסה הנוצרית אכן התייחסה לפסוקים אלו לא כאל נתוני אקספוזיציה של 'סיפור חדש' אלא כהמשך טבעי של 'מציאת החן בעיני השם', והפסוקים בעצם עונים על השאלה, מדוע נבחרו נח ומשפחתו להיות הניצולים היחידים של האנושות המקולקלת. חז"ל אינם סוברים כן, ולכן ערכו את הטקסט באופן שונה.
מדוע, אם כן, נבחרו נח ומשפחתו על פי התפיסה החז"לית? התשובה לשאלה זו נוסחה על ידי ר' סימון (רבי סימון או רבי שמעון בן פזי הוא אמורא שחי בדור השני לאמוראי ארץ ישראל, בעל אגדה, מן הפוריים בדרשני 'בראשית רבה'): "אמר ר' סימון: מצינו שהקב"ה עושה חסד עם האחרונים בזכות הראשונים, ומנין שהקב"ה עושה עם הראשונים בזכות האחרונים? 'ונח מצא חן בעיני ד". באיזו זכות? בזכות תולדותיו" (בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה כט סימן ה).
הנהגת חסד עם האחרונים בזכות הראשונים, היא דטרמניסיטית, פשוטה ומתיישבת על השכל, שהרי התורה עצמה כתבה: "וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְי֥וֹת לָהֶ֛ם לֵא-לֹהִ֖ים אֲנִ֥י ד'" (בחקותי כו, מה). ברם, מה טיבה של הנהגת 'ראשונים בזכות אחרונים' הנלמדת מן הפסוק הפותח של פרשתנו?
בפשטות, נתוני האקספוזיציה של פרשת נח אינם אלא הסבר טלאולוגי (תכליתי) המייחס את צדיקותו ותמימותו של נח לתולדותיו. הוא נבחר לתפיסה זו בשל: שם, חם ויפת והיוצאים מהם.
הניסוח בפרשתנו, כמו בכל התורה כולה, אינו היסטורי על פי חז"ל אלא היסטוריוסופי. אחת מן ההוכחות לגישה חזלי"ת זו הוא רעיון ההטרמה. והנה הוכחה ניצחת מפרשתנו: "וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵי־נֹ֗חַ הַיֹּֽצְאִים֙ מִן־הַתֵּבָ֔ה שֵׁ֖ם וְחָ֣ם וָיָ֑פֶת וְחָ֕ם ה֖וּא אֲבִ֥י כְנָֽעַן". והלא כנען טרם נולד! ממתי מכנים את האב על שם בנו שטרם נולד? ויותר מכך, בהמשך פרשתנו:
"וּלְשֵׁ֥ם יֻלַּ֖ד גַּם־ה֑וּא אֲבִי֙ כָּל־בְּנֵי־עֵ֔בֶר אֲחִ֖י יֶ֥פֶת הַגָּדֽוֹל"
התורה, באופן 'מוזר' לכאורה מספרת לנו מיהו שם על ידי הטרמת העובדה שהוא אביו של ארפכשד, שילד את שלח, שילד את עבר, שכולם טרם נולדו כאשר נח קורא לבנו שם. השמיות, לימים תהיה העבריות וממנה יצאו האבות ולאחר מכן עם ישראל. בהיפוך ציר הזמן, רצונך לדעת מהו שורשו של עבר? לך לך אל שם. וכן, רצונך לדעת מי הוא כנען, לך לך אל חם. שם, קונה את זכויותיו מעבר, ונח קונה את זכויותיו משם, חם ויפת, גזעי האנושות החדשים.
לימים, צאצאי עבר וכנען, המיוחסים לשם וחם בהתאמה, יילחמו על ארץ ישראל. נמצאנו למדים כי הראייה ההיסטוריוסופית החזלי"ת בוחנת את הפסוקים במבט תכליתי. ספר בראשית ופרשת נח קשורים בטבורם על כל רכיביהם לתיאור הולדתו של עם ישראל. את התפיסה הזו, כמו במקומות רבים בתורה, ביטאו חז"ל בדרך פשוטה, מתוחכמת ומפליאה שהנצרות הקדומה לא הבינה או לא רצתה להבין. הם התחילו את פרשת נח מפסוק ט ולא מפסוק ח. את פסוק ח הם הותירו בסופה של פרשת בראשית.
(נח תשפ"ד)
