הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)ספר שמות, שנקרא בפי חז"ל "ספר הגאולה" (ומכאן מקור שמו הלועזי, "אקסודוס"), פותח בפרטים קטנים. נדושים. "ואלה שמות בני ישראל". רשימה שמית, קטלוגית, סתמית. לא חזיונות גדולים ולא חזון. אכן, חז"ל כבר הדגישו את העובדה שדווקא "פכים קטנים" אלה, השמות, כמו העובדה שישראל שמרו עליהם מכל משמר ו"לא שינו את שמם", דווקא בהם טמון סוד הגאולה.
בדומה לכך, נראה גם מעשה שפרה ופועה משונה במבט ראשון. הקורא התמים היה מצפה למעשה גבורה הרואי של שתי דמויות מופת, אם לא למוות על קידוש השם, המלווה בקולות וברקים. במקום זה מתארת לנו התורה מעשה אנושי, כמעט נדוש. שתי מיילדות, שהאחת "משפרת" את הוולד, מחתלת ומיניקה אותו, ואילו האחרת "פועה" לו, כמעשה מטפלת רב ניסיון, בניסיון לעודד את רוחו. בכך, הסביר ר' שמואל רוזובסקי ז"ל, ראש ישיבת פוניבז', מבקשת התורה להעביר לנו מסר חשוב. אדם גדול לא נמדד רק במעשיו הגדולים, מעוררי הרעש והעניין, אלא גם – ואולי דווקא – במעשים ה"קטנים", ביחסו לבני האדם שמסביבו, ברגישותו למכאוביהם ולסבלם.
מסר זה עובר כחוט השני גם בתיאור ראשית חייו של משה, מושיעם של ישראל. בתחילת הדרך הוא מופיע לעינינו פאסיבי לחלוטין. מניחים אותו בתוך תיבה. הוא שוכב בה מכווץ כולו, נתון לשטף מימיו הרבים של הנילוס. לימים, הוא "נמשה" על ידי בת פרעה. היא מעבירה אותו מיד ליד, משל היה חבילת דואר, ומוסרת אותו למינקת מן העבריות. כל אותו זמן היה משה כתינוק אסופי, "בן בלי שם". רק לימים, קוראת לו בת פרעה "משה", ורק אז, משנקרא שמו עליו, מתחיל הוא בחיים משלו.
"ויגדל משה ויצא אל אחיו. וירא בסבלותם". הנסיך יוצא מארמון המלוכה ופוגש מציאות אכזרית. אווירה טעונה. אלימה. משה הצעיר יכול היה להימלט חזרה אל הארמון. לברוח מהמציאות הקשה לחיים הנוחים והמפנקים בתוך ארמון המלך. במקום זאת הוא בוחר להימנע מעמידה על דם רעו-אחיו, מכה את המצרי וטומנו בחול. במעשה זה מוכיח משה רבנו את רגישותו לכאב הזולת, וחושף את תחושת הצדק הפועמת בו. למחרת היום, הוא שב ונתקל במציאות מרה, של "מלחמת אחים". של "שני אנשים עברים נצים". גם הפעם, אין הוא חושך את שבט לשונו ואינו עוצם עיניו לנוכח הרשע, אלא זועק חמס: "ויאמר לרשע למה תכה רעך?"
המשך הסיפור מפתיע עוד יותר. חוש צדק זה לא מתגלה רק כלפי בני עמו, אלא כלפי כל אדם באשר הוא אדם. כאשר נוכח משה בעוול שעושים רועי מדין לבנות יתרו, הוא שם נפשו בכפו ומושיע אותן. למרות שהיה בעצמו "אסיר נמלט", נתון בסכנת חיים, לא היה יכול משה לשתוק לנוכח העוולה שנגלתה לעיניו. נחמה ליבוביץ' כבר הצביעה על כך ששלושת המאורעות מבקשים לייצג שלושה סוגים שונים של מעשי דיכוי, שהיו אבטיפוס ומודל למעשי הדיכוי באלפי השנים שיבואו. נוכרי מכה יהודי, יהודי מכה יהודי, נוכרי מכה נוכרי. בכל אחד מאלה באה לביטוי תכונת אופיו של משה: דיכוי הוא דיכוי הוא דיכוי, ועוול אינו הופך להיות קל יותר רק בשל כך שהמוכה או המכה (ושמא שניהם יחדיו) – נוכרים הם.
(שמות המדרש מפתח רעיון זה עוד יותר, כאשר הוא מתאר לנו את משה הרועה המשרך רגליו במדבר כדי להציל שה תועה שברח מן העדר. "ורחמיו על כל מעשיו". לא רק השחתת בני אדם היא עוול, אלא גם השחתת הטבע. משראהו הקדוש-ברוך-הוא שככה לו, אמר לו: "אתה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, אתה תרעה את צאני ישראל" (שמות רבה ב). ללמדך: מנהיג אמיתי אינו נבחן רק ברטוריקה גבוהה, בביטויים ריקים של חסד ורחמים שאין מאחוריהם כלום, בגילוי אמפתיה מול הזרקורים, לעין כל, בהופעותיו הפומביות, כאשר כל מעייניו נתונים ליצירת תדמית חיובית בעיני ההמון. אם רצונך להכיר את טיבו וטבעו האמיתיים, כלך לך אצל מעשיו ב"מדבר", בארץ שאין בה איש, וראה כיצד הוא מתנהג שם, במסתרים, הרחק מאור הזרקורים. האם גם אז נוהג הוא באותה מידה נכונה של חן, וחסד ורחמים. רק מנהיג כזה, שתוכו כברו, יוכל להושיע את בני ישראל ועמם את העולם כולו. (שמות תשס"ד)
