הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)ברית המילה מציבה לנגד עינינו יסוד מהותי שהוא רחב בהרבה מאשר המצווה עצמה. מעבר להיותה סימן ההיכר הגופני המובהק בגופו של זכר בישראל– היא היוותה מקור לעימות מתמיד בין תפישות תרבותיות השוללות את מצוות ברית המילה ובין הציווי הא-לוהי שנאמר כבר לאברהם אבינו והודגש כמצווה בתורה בתחילת פרשת תזריע "וביום השמיני ימול בשר עורלתו".
חז"ל מספרים לנו על אחד מעימותי התרבות האלה: "שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: איזה מעשים נאים של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם? – א"ל של בשר ודם נאים! -א"ל טורנוסרופוס הרשע: הרי השמים והארץ יכול אתה לעשות כהם?! – א"ל ר' עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם. – א"ל למה אתם מולים? – א"ל אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביאו לי שבולים וגלוסקאות, אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים? הביאו לי אנוצי פשתן וכלים מבית שאן, א"ל: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים. – א"ל טורנוסרופוס: הואיל הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא מהול ממעי אמו? – א"ל ר' עקיבא: ולמה שוררו יוצא בו, לא תחתוך אמו שוררו, ולמה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את המצות אלא כדי לצרף בהן, לכך אמר דוד אמרת ה' צרופה וגו'" (מדרש תנחומא (בובר) פרשת תזריע).
בעימות בין התפישה התרבותית הרומאית של שלמות היצירה ועל כן ראיית ברית המילה כפגימה שנעשית ביופי הטבעי, ובין מצוות התורה על ברית המילה– לא ניתן אלא להציב את שתי התרבויות האחת מול השניה, ולקבוע כי מצוות ד' נועדה לצרוף בה את הבריות. עימות זה נמשך לאורך הדורות, וגם כיום ניתן לדבר על שני מעגלים של משמעות העימות הזה. הראשון בהם הוא הטענה הנשמעת בדבר פגיעה ב'זכות הילד' על ידי ברית המילה, מול הזכות הגדולה להיכנס בבריתו של אברהם אבינו. זהו מקום ממוקד בו אנו שבים ומצהירים על המחויבות המוחלטת שלנו לדבר ד', ועל העובדה שאין אנו מעמידים את המחויבות הזו לביקורת תרבותית כלשהי.
מעבר לכך, מדובר בתזכורת מתמדת למשמעות של קבלת עול תורה ומצוות. משמעות האמונה היא התנועה החד משמעית של עשיית רצון ד'. אף שאנו מודעים מאוד לעולמה של הפרשנות, להיות התורה מותנית בדרך בה קוראים אותה בני אדם, להשפעות של האופי, הסביבה והתרבות על הדרך בה אנו קוראים את התורה וכדו'– אנו לא משמיטים בכך את הקביעה העקרונית שהיא החתירה לפרשנות כנה ויושרתית, ולבירור דבר ד'. במקום בו ההלכה סותרת את עולמנו התרבותי או את תפישותינו הרוחניות– היא קודמת, וזכות הבכורה ניתנת לה, מכוח היותה הציווי הא-לוהי המוטל עלינו. זוהי המשמעות של חיים של ברית שבין א-לוהים ואדם, וזיכרון מתמיד המוטבע בגופנו לאופייה של ברית זו. (לך לך תשע"ח)
