הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
"הראי"ה קוק זצ"ל חיפש את שיתוף הפעולה, את ההסכמות האפשריות, את ההירתמות המשותפת למען כלל ישראל אף שהכיר את המחלוקת"
תלמידיו של מי אנו מבקשים להיות – של אברהם אבינו או של בלעם הרשע?
רבנו הגדול, הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, לימד אותנו להיות בעלי עין טובה. אין מדובר באימוץ תרבות חיים נאיבית; אין מדובר בהתעלמות מכל מה שצריך לתקן; הוא הדגיש לדוגמה כי "הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת אֻמָּתֵנוּ, לֹא תְּסַמֵּא אֶת עֵינֵינוּ מִלְּבַקֵּר אֶת כָּל מוּמֶיה" (אורות), ובכך קבע שאין מדובר בעיוורון וברפיסות; גם במישורים הציבוריים הוא ניהל מאבקים לא מעטים – כגון בחילול השבת ההמוני הראשון בארץ ישראל המתחדשת, הידוע בשם פרשת עין גנים, או בהגנתו העיקשת על החשודים ברצח ארלוזורוב – על אף שבכך איבד הרבה מאוד מאוהדיו.
העין הטובה שהוא לימד נבעה מתפיסת עולם העמוקה של תורת הסוד, שהציפה את עקרון "העלאת הניצוצות". מדובר ביכולת הפשוטה להתבונן דרך המעטפת החיצונית, גם של מעשים גרועים ואיומים, ולחשוף את האור שיש בהן, את המניע הפנימי העמוק, את הבשורה שעשויה לצמוח דווקא מתוך המפגש עם תפישות אלה, את החשיבות העליונה של עמדות מנוגדות לחשיפתה של האמת כולה וכדו'. לא זו בלבד, אלא שהוא גם ראה את החשיבות העליונה של העמדות הרחוקות מתורה כמצילות את ההליכה לקצוות אסורים, ולעיוורון הנובע מאי-ראיית הצדדים השליליים שבנו עצמנו.
ומתוך כך הוא התבונן גם בעין טובה על התהליכים שהביאו בכנפיהם תנועות רוחניות שונות; הוא לימד אותנו לקרוא את החשיבות שבחילון, ולחיות בשני מישורים גם יחד: כאב גדול על הפרת ברית המצוות והקדושה עם ריבונו של עולם, והכרה ביסודות העמוקים שנמצאים דווקא שם וחסרים לעת עתה בעולם הרוחני והאמוני. הוא דיבר בשפת האהבה העמוקה כלפי האומה, בלשון הברית העמוקה הקיימת בתוך האומה הישראלית; הוא חיפש את שיתוף הפעולה, את ההסכמות האפשריות, את ההירתמות המשותפת למען כלל ישראל.
אף שהכיר את המחלוקת ואת הכישלונות; אף שיכול היה לראות בכל תופעה, כולל הלאומיות, היסחפות אחרי אומות העולם ואימוץ יסודות זרים לתורת ישראל; אף שיכול היה לטעון כי תפישות עולם המאומצות על ידי סופריה של ארץ ישראל ואנשי מחשבתה נועדו כדי לקעקע את האומה ולהרוס את יסודות הקודש שבה; אף שיכול היה לתקוף באופן מתמיד את כל מי שלא חושב כמוהו – לימד אותנו אין ספור פעמים כי הדרך הזו אינה נכונה ואינה ראויה. משנתו מבארת היטב את הכישלון של אימוץ העין הרע: למן העובדה שעין זו שוגה בקריאת המציאות ובהבנתה, ורואה את עצמה בלבד בלי להכיר בטוב שבכל המרחב הגדול שנמצא סביבה, ועד לסיבה הטקטית, של ריבוי שנאה ועוינות, הנובעים מכל מי שתוקפים אותו, בזים לו ומדירים אותו.
המשנה מלמדת כי זהו יסוד ההבדל בין תלמידיו של אברהם אבינו לבין תלמידיו של בלעם הרשע. זו הפרשה שמציבה בפנינו את השאלה הגדולה: תלמידיו של מי אנו רוצים להיות, ובאיזו דרך רוחנית וציבורית אנו מבקשים להתנהל: בזו הרעה, הממיינת בכל עת את העולם בשאלה אחת ויחידה "הלנו אתה אם לצרינו", או בזו המבקשת לחבר את הטוב הנמצא בכל מקום, ולהעצים אותו כדרך חיים.
(בלק תשפ"א)
