ד"ר יצחק קניגסברגהמפקד המובא בפרשה נערך בראש החודש השני בשנה השנייה לצאתם ממצרים. כעבור עשרים יום, מנין השבטים וכלל ישראל חוזר על עצמו במדויק – 603,550 פקודי כל המחנות. בכל השבטים מנין הפקודים מסתיים במאות (ורק בשבט גד בחמישים: 45,650 פקודים).
מדוע חזרה התורה פעמיים על אותם המספרים במניין השבטים מבן עשרים שנה ומעלה, לגבי כל המחויבים להתגייס לצבא, ואחר כך שוב בהיערכות הצבאית? המלבי"ם: "שכל הפקודים לגלגולת היו גם כן פקודי המחנות לצבאותם שכולם היו ראוים לצבא ולא נעשה אחד מהם בעל מום". מכל הראויים לצבא, לא עשה אחד את עצמו בעל מום כדי לפסול את עצמו מלשרת בצבא, וכן אף אחד לא חיפש תואנה אחרת לפטור את עצמו מהשירות הצבאי. סביר להניח שלא כולם היו בעלי כושר קרבי, ולכן הם מלאו תפקידים של עוזרי לחימה בתחום הלוגיסטי, אך כולם היו יוצאי צבא מבן 20 שנה ומעלה. 603,550 היו מחויבי גיוס ו- 603,550 אכן התגייסו.
מדוע מנתה התורה את מנין השבטים עד לסדר גודל של מאות ולא פחות; הייתכן שבכל השבטים המניין לא הגיע לסדר גודל של עשרות ואף של יחידים? התשובה טמונה בטכניקת עיגול מספרים.
בפעולת העיגול מנסים לבטא מספרים בצורה "שלמה" – לעשרות שלמות, מאות שלמות, וכדומה. אם ספרת העשרות גדולה מ-50, אז מעגלים למעלה במאות, כלומר מגדילים את המספר עד למספר ה-"שלם" הקרוב ביותר אליו. אם ספרת העשרות קטנה מ-50, אז מעגלים למטה, מקטינים את המספר עד למספר ה-"שלם" הקרוב ביותר אליו. יכול להיות שלשבט ראובן היו 46,476 פקודים והעיגול נעשה כלפי מעלה ל – 46,500, או לחילופין, הם היו 46,537 פקודים והעיגול נעשה כלפי מטה ל– 46,500, וכך לגבי מנין כל השבטים וכל העם.
במערכת דינאמית כמו אוכלוסיה, אין ערך למספר המוחלט של מנין מרכיביו, שכן בין המפקד שנערך באחד לחודש השני לבין תחילת התזוזה כעבור 20 יום, לבטח חלו שינויים במניין מחויבי הגיוס עקב הצטרפות אנשים נוספים שמלאו להם 20 שנה, או שחלקם עברו את גיל ה- 60 ונגרעו ממחויבי הגיוס, בסדר גודל של עשרות. לכן זה מצדיק את עיגול המספרים לסדר גודל של מאות, כדי לקבל אומדן של גודל כל שבט וגודל כל העם, לקראת ההיערכות למלחמה.
(במדבר תשעט)
