ד"ר יצחק קניגסברגחקת התורה הקרויה פרה אדומה, שממנה מכינים את מי הנדה, המטהרים את בני ישראל מטומאת מת לנפש אדם, אפופה מסתורין. גם תהליך ההיטמאות של נפש האדם החי, לטומאת מת לנפש אדם, נושא בחובו הילה של מסתורין. יבואו מי הנדה שמקורם במסתרי הפרה האדומה, ויטהרו את נפש האדם החי, שנטמא בתהליך מסתורי, למת לנפש אדם.
התורה דנה בטומאה לסוגיה השונים: טומאת נגעים בגוף האדם, בבגדיו ובביתו, טומאה הקשורה בהפרשות נוזלי הגוף,
כגון: נידה , קרי, דם יולדת וזיבה, טומאה שהיא תוצאה של מגע עם חיות מתות, נבלות וטריפות, וטומאת מת לנפש אדם, הכוללת מגע ישיר עם המת, או עם אחד מאברי גופו, שהות תחת קורת גג אחד אתו, או ביקור ליד קברו.
מכל הטומאות הללו, רק מי שנטמא למת לנפש אדם, חייב להיטהר על ידי הזיית מי נדה עליו, ביום השלישי וביום השביעי במהלך שבעת ימי הטהרה. בכל המקרים האחרים שבהם אדם נטמא, גופו של האדם נמצא במגע ישיר, בצורה זו או אחרת, עם גורם הטומאה: צרעת בגופו, הפרשות נוזלים מתוך גופו, מגע גופו עם פגרי חיות. לעומת זאת, בנטמא למת לנפש אדם, די בהמצאות תחת קורת גג אחד עם המת, או בקרבת הקבר, כדי להיטמא למשך שבעה ימים, שבמהלכן הנטמא צריך לעבור תהליך של טהרה, על ידי הזיית מי הנדה עליו: "אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים. וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבת ימים. והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וכיבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב" (במדבר יט',יד'-יט').
נשאלת השאלה: מדוע נטמאים בטומאת מת לנפש אדם, אף מבלי לגעת במת עצמו, ולמה משתמשים במי נדה לטהרה, רק במקרה של טומאת מת לנפש אדם ?
חלק ממצוות התורה ניתנו לבני ישראל, כדי לשרש נורמות התנהגות, שמקורן בתרבות מצרים, שהביאה אותם לשקיעה במ"ט שערי טומאה, ולהזהירם מפני הצפוי להם בבואם אל ארץ כנען: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח',ג'). בין המעשים הללו, ניתן לכלול את תרבות הסגידה למתים, שהייתה נהוגה במצרים .המצרים היו חונטים את מתיהם, כדי לשמר את הגוויה על כל מרכיביה. הם הקימו את הפירמידות שבהן הטמינו את פרעוני מצרים החנוטים, יחד עם עבדים שהומתו, כדי שאלה ישמשו אותם לאחר מותם. תופעות אלה התגלו גם בסין העתיקה. בארץ כנען השתמשו בעור המת, כדי לקשט את הבית, ואילו עצמותיו שימשו ככלים במלאכות הבית.
עמים אלה קידשו את גופו של המת, וניסו לשמרו אחרי מותו. כנגד תופעות אלה יצא התורה, וקבעה תהליך ייחודי, מיסטי כלשהו בשלב ההיטהרות, כדי להרחיק את בני ישראל מלהסתופף שלא לצורך במחיצת מתים. ההלכה קובעת שיש להטמין את הנפטר באדמה מהר ככל האפשר, ולהמעיט לשהות במחיצתו. את הרעיון הזה הדגיש החזקוני (חזקיה בן מנוח-פרובנס, 1250): "החמירה התורה בטומאת אדם על כל טומאות שבעולם,לעשותה אבי אבות הטומאה כדי שלא יהיו בני אדם מצויין אצל מתיהם מתוך חיבתן, ויצטערו מדי, או כדי שלא יהיו דורשין אל המתים ובעלי אוב. ואף מפני כבוד הבריות החמיר הכתוב על טומאתו, כדי שלא יעשו מעורם נאדות ושטיחים, ומעצמותיהם כלים להשתמש בהם וזהו גנאי לבריות".
המושג "נפש" מופיע רק בטומאת מת לנפש אדם, ובאדם הנטמא והזקוק לטהרה:"כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה הנפש ההיא מישראל" (במדבר יט',יג'), ולא בשאר הטומאות.
ההיטמאות, היא סוג של אינטראקציה מסתורית בין נפש המת לנפש האדם החי, הנמצאים תחת אותה קורת גג. מכאן נוכל להבין, מדוע אין צורך במגע גופני, כדי להיות טמא מת לנפש אדם. הנפשות הן שאחראיות לתהליך זה. משום כך, יש צורך בטקס מסתורי של שימוש במי נדה מעפר הפרה האדומה, כדי לטהר את נפש האדם החי, על ידי ניתוקו מנפש האדם המת.
התורה הגדירה את מקום משכנו של מת לנפש אדם כמקום טמא, ולכן כל הקרב למקום כזה טמא ייקרא. התורה הגדירה את מקום המשכן, ולימים בית המקדש, שבו מקריבים קרבנות לה', כמקום טהור וקדוש, וכל הקרב למקום הזה חייב להיות טהור.
חז"ל קבעו לקרוא בפרשת פרה אדומה בחודש אדר, לפני חג הפסח, כדי להתריע בפני כל מי שטמא למת לנפש אדם, בגלל אילוצים של קבורת המת, שעליו להיטהר שבעה ימים, כולל הזיה במי נדה ביום השלישי וביום השביעי, אם רצונו לעלות לבית המקדש ולהקריב את קרבן הפסח. מי שנאלץ להיטמא למת לנפש אדם, בתוך שבעה ימים לפני חג הפסח, מקבל אישור
להקרבת קרבן הפסח, חודש לאחר מכן, אך בשום פנים ואופן, אין הוא יכול לעלות לבית המקדש, בעודו טמא מת לנפש אדם, אפילו לצורך קיום מצווה חשובה של הקרבת קרבן הפסח במועדו.
אם התורה ראתה צורך להדגיש את הקוטביות בין המקום הטהור למקום הטמא, בין המקום שאליו יש לעלות במועדים, בימים טובים ובימי חול, לבין המקום שאליו יש למעט להגיע, שלא לצורך, מדוע בלבלו את היוצרות בימינו?!
נכון שבימינו אין מי נדה לטהרה מטומאת מתים, ונכון שאין בית המקדש עומד על מכונו, אך שריד ממנו הותיר לנו הקב"ה ברחמיו הרבים, "ואין השכינה זזה ממנו לעולם" (רמב"ם), ולשם מותר לנו לעלות, על אף היותנו טמאים בטומאת מתים לנפש אדם. האין זה נכון יותר לעלות לכותל המערבי, ושם נשלמה פרים שפתנו בתפילה, במקום הקרוב ביותר להקרבת פרים על המזבח, בהיות הבית עומד על תילו, במקום לעשות זאת ליד הקבר, מקום טמא, שהרימה והתולעה שולטים בו ?!
(חוקת תשסט)
