הרב שי פירוןבתחילת הפרשת אנו קוראים אודות ברכתו של בלעם: "מה טובו אהליך יעקב" ורש"י באר שהצטיינו בכך שפתחיהם לא היו מכוונים האחד כנגד השני, כיוון שהקפידו על צניעות. צניעותם של בני ישראל הפליאה והולידה ברכה המלווה אותנו עד עצם היום הזה. על רקע זה, גדלה התמיהה למקרא סופה של הפרשה: " וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב". מה גרם להתדרדרות הגדולה?
חז"ל, במסכת הסנהדרין, עסקו בביאור משמעות שם המקום בו אירע החטא: " ר' אליעזר אומר: שטים שמה, רבי יהושע אומר: שנתעסקו בדברי שטות". ומכאן למדו שהמקום גורם. הרי, שאווירת השטות וההשתטות הובילו לחטא הגדול.
כל עוד היה העם טרוד בשאלות קיומיות, כל עוד עסק העם בייעוד הגדול בדרכו לארץ, הוא זכה לברכת הכל. הפרשה פותחת ב"וישב". העדר התנועה, הבטלה – מביאים לידי חטא.
תיקונו של חטא השטים קשור בתוספת קדושה: " חטאו בשטים ולקו בשטים ומתרפאין בשטים. חטאו בשטים שנאמר ' וישב ישראל בשטים', לקו בשטים שנאמר (במדבר כ"ה) 'ויהיו המתים במגפה', ומתרפאין בשטים שנאמר 'עצי שטים'. אתה מוצא שלא זזו משם עד שעמד פנחס והשיב את החמה שנאמר (במדבר כ"ה) 'פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן…'. אמר הקב"ה: לעולם הבא אני מרפא את השטים שנאמר: (יואל ד') ' והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וכל אפיקי יהודה ילכו מים ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים'". (מדרש תנחומא).
קריאת הפרשה בשבתות הראשונות של החופש הגדול מזמינה לדיון מסביב לסכנות מזה ולהזדמנויות הגדולות מזה הטמונות בחופש הגדול. לא בכדי, ימים אלה מעוררים חששות בקרב הורים ומחנכים גם יחד. החופשה, הארוכה מידי, עלולה להיות בבחינת "המפנה לבו לבטלה". יש בכך ביטוי קשה למי שמרכז החיים שלו, הלב, פנוי ולא ממוקד. או אז, הוא נסחף אל "השיטים".
לכן, עיקר הביקורת המוטחת בחופשה הגדולה נוגעת בבטלה, בבזבוז הזמן, בתקופה הארוכה בה מנותק האדם ממוקד החיים.
לרוב, אנו נוהגים לעסוק בתרבות החופש של ילדינו. כאילו, תרבות החופש של המבוגרים הנה תרבות הנאמנת לעולם הערכי שלנו. כאילו כל סוגיית החופש נוגעת אך ורק לבני נוער.
לגופם של דברים, הננו רגילים לחזור ולשנן את הציווי "ונשמרתם לנפשותיכם", כאילו הוא עוסק בעניינים שבגוף בלבד. על כן, אנו נותנים את מירב תשומת הלב לכל מה שכרוך בזהירות ממסלולים מסוכנים, מנסיעה בטרמפים, מרחצה במקומות שאינם מורשים, ועוד. אולם, שמירת הנפש והנשמה במכלול התחומים הנוגעים לסכנות הרוחניות חשובה לא פחות, ולעיתים אף יותר.
אלא, שלא השכלנו להציב אלטרנטיבה. אנו עסוקים בהסברה מה לא טוב. לאן לא ללכת, וכו'. אי אפשר להתחמק מהצורך לבנות מערך שלם המביא לידי ביטוי את צרכי ההתרגעות והחלפת הכוחות בקרב צעירים ומבוגרים גם יחד.
אל לנו ליצור דה – לגיטימציה לתרבות, להתרגעות. לחשיפה בפני עולמות עשירים היוצרים תחושות של רוממות ומאפשרים להתמלא במצבור של כוחות לעבודת ה'. אל לנו להתבטא בזלזול כלפי הצורך האמתי ליהנות מזיו העולם. ככל שנכיר בצרכים הללו כצרכים רוחניים, כך נזכה לקרב את צעירינו אל מוקד החשיבה הרוחנית שאינה מנותקת מהחיים אלא מפיחה בהם אור חדש, מלא עוצמה וחיוניות.
אני יודע עד כמה גדול הנזק בחלק המרכזי של התרבות המערבית הקלוקלת. אבל אני זוכר את השיחות ששמעתי לפני שיצאתי לחופשה. לא פעם היה בשיחות צליל של זלזול בצורך הנראה כנמוך, שימוש בהטיות השונות של המילה "בילוי" ועוד כהנה וכהנה.
תפיסתנו צריכה להיות תפיסה המרוממת את המציאות. אנו צריכים להפוך גם את החופשה לאתגר. החופשה היא ביטוי ליכולת שלנו להמשיך את ערכינו על פני כל תחומי החיים. הכל קרוב אל הקודש. הכל יונק מן הקדושה.
הציונות הדתית עשתה מלאכה אדירה בכל מה שקשור לחיבור שבין התורה והמדע, התורה והמדינה. עתה, עלינו לצעוד צעד נוסף במעלה ההר, הר הגאולה השלמה. עתה עלינו לצמצם את הפער שבין תורה לחיים. להגדיר מחדש מושגים כגון: "תרבות", "פנאי", ועוד. בראשית "לנתיבות ישראל" עסק מורנו הרצי"ה קוק זצ"ל בבירור התרבות הישראלית מתוך הבנה שבירור זה קובע את יסוד הזהות ומשפיע על כל דפוסי החיים של העם בארץ.
החופשה הגדולה הנה אתגר רוחני רב עוצמה. עלינו להובילו כביטוי לתורת החיבורים היונקת את כוחה מתוככי בית המדרש. עלינו להכין את תלמידנו לקראת חופשה וללמדם כיצד משלבים בין לימוד תורה לבין חופשה. זו ההזדמנות ללמד את ילדינו כיצד אנו נאמנים למסגרת גם בשעה שאנו רחוקים מהמסגרת. כך, מתבצעת פעולת הכנה לקראת היציאה לחיים. עכשיו, אנו בוחנים את יכולתנו לחיות חיים של בוגר: להיות אחראים לזמן התפילה שלנו, להיות אחראים ללימוד תורה יומי, להיות אחראים לסדר היום, למקומות הבילוי, ועוד.
מילת הקסם היא אחריות. הסוד הוא שותפות. והתוצאה היא החלום הגדול של כל הורה ומחנך.
(בלק תשעו)
