הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')אמרתו של בלעם, "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב", נישאת על כנפי רוח לאורך כל ההיסטוריה היהודית. היא מרחפת בכל הדורות ומהדהדת בעוצמה רבה בשנה זו. זה חודשים רבים, מדינת ישראל בודקת ומודדת מדי יום את מדד הבדד: באיזו מידה שונאים אותנו בעולם? באיזו מדינה החרימו אותנו הפעם? בטרם נתמקד בהשלכות לזמננו, עלינו להבין למה בדיוק התכוון המשורר הנביא.
לדברי מדרשים ופרשנים שונים, מדובר בהבטחה על שכר טוב לעם ישראל שיזכה לשמחה אקסקלוסיבית: "העם לבדם עתידים לִנחול העולם" (יונתן), "ולא תתערב שאר אומה בשמחתם ובשלוותם" (ר"י בכור שור). מדרש תנחומא (בלק יט) מתאר שכשישראל "שמחין אין אומה שמחה עמהם… וכשהאומות בטובה, הם אוכלין עם כל אחד ואחד". רש"י סבור שאמרת בלעם קובעת ששורשיו ההיסטוריים של עם ישראל באבות ובאימהות זיכו אותו בגורל ייחודי "לשכון בדד", ולכן הם "נחשבים בפני עצמם" ולא ייענשו וייכלו בעתיד כשאר הגויים. בפירושים אלה מוסברת האמירה "וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" – שה' לא מחשיב אותם בכלל שאר העמים.
פרשנים אחרים הבינו שהאמרה לא מדברת על שכר לעתיד נעלם, אלא על הבטחה לקיום מתמיד ונצחי של העם, שיצליח לשמור על זהותו הנבדלת בכל תנאי ומצב, כדברי אבן עזרא: "זאת האומה לבדה, ולא תתערב עם אחרת". הרמב"ן כתב שעיקר כוונת בלעם להדגיש שכפי שבמדבר עם ישראל שוכן לבדו, "כן ישכון לעולמים בטח בדד… והוא יהיה לראש לעולם ואין אומה שתתגבר עליו". זאת, לדבריו, בזכות שמירת התורה, או כדברי רבנו בחיי, בשל הדבקות באמונה: ש"לא ימירו כבוד אמונתם באמונה אחרת".
בניגוד לתיאורים החיוביים של הפרשנים הנ"ל, שמדגישים את העוצמות האינהרנטיות של עם ישראל, את עצם בידולו, ואת אמונתו ותורתו שמשמרתו – מדרש שמות רבה (בא, טו) ראה את הישרדות עם ישראל כהישג שמחיר גבוה בצידו, כיוון שהוא כרוך במסירות נפש על קיום המצוות: "שאפילו שונא גוזר עליהם לחלל השבת …הן נהרגים ואין מתערבים בהם". לפי פרשנויות אלה, "וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" משמעו שעם ישראל לא מתחשב בגויים, והוא שומר על בידולו ונמנע מהיטמעות בהם.
בעת החדשה נוספה פרשנות חדשה לאמרת בלעם, והיא כבשה את התודעה היהודית בזמננו. הנצי"ב מוולוז'ין (העמק דבר) פירש כי עם ישראל זוכה לשכון במנוחה ובכבוד כשהוא שומר על בידודו, אך מאבד את חשיבותו בעיני הגויים כשהוא מנסה להתערות בהם. הנצי"ב היה עד לתהליכי ההשכלה והאמנציפציה שהביאו לעזיבת הדת ואורחות החיים היהודיים. נוטשי המסורת האמינו שבכך יבוא הקץ לאנטישמיות, אולם המציאות טפחה על פניהם בפוגרומים שזעזעו את העולם היהודי והראו ששנאת ישראל נותרה בעינה. פירושו משקף את המציאות, כמו גם את המסקנה שעולה ממנה, לפיה עם ישראל שונה מכל העמים כי "כל אומה ולשון" המנסים להיטמע בחברת הרוב "משיגים בזה אהבה וחשיבות". אולם, בעם ישראל דווקא כשהוא לבדד – ישכון במנוחה, אך כשהוא "בַגּוֹיִם – כאשר הוא רוצה להיות מעורב עמם. לֹא יִתְחַשָּׁב – אינו נחשב בעינם להתחשב כלל לאדם".
אחרי שהנאורות הכזיבה בכך שלא ביטלה את תופעת האנטישמיות, נוספה עוד אכזבה מכך שהקמת מדינת ישראל לא עשתה זאת. מייסדי הציונות המדינית קיוו שהקמת מדינה ככל המדינות תהפוך את ישראל לעם ככל העמים, עם נורמלי ומקובל. אולם, כפי שהבהיר ד"ר יעקב הרצוג, "המושג של עם לבדד ישכון הוא בעצם מושג אנורמלי. ובאמת, הוא המושג הטבעי של בית ישראל" ('עם לבדד ישכון', עמ' 12-13).
במדינת ישראל של היום, נוסף עוד נדבך להבנת האמרה "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן", והיא נתפסת על ידי רבים כאידיאל לאומי ומדיני. גישה זו משתקפת במגמה של לעומתיות כלפי אומות העולם. היא מפתחת קליפה עבה של הסתגרות ואדישות כלפי מדינות שמותחות ביקורת על ישראל, ומפרשת את הפסוק הנדון בסגנון האומר: "ככל שנהיה יותר לבדד – כן ייטב". לעיתים, הוא לובש פנים של ילד כועס שעושה עם חבריו "ברוגז", ומאמין שמעתה ואילך הוא יסתדר לבד בעולם הרע שבו אי אפשר לסמוך על חברים.
אכן שימור וחיזוק הזהות היהודית של עם ישראל ומדינת ישראל חיוניים הם ביותר. אחרי השואה, אחרי גילויי האנטישמיות כלפי יהודים והביקורת התוקפנית כלפי מדינת ישראל שמעולם לא התפוגגו, ובשנה זו אף התרחבו והתעצמו – ברור שגורל עמנו לא ישתפר על ידי טשטוש הזהות היהודית, אלא הוא דורש דווקא את חיזוקה לנוכח העוינות הגוברת.
אולם, התבודדות ולעומתיות אינן שיטה מדינית. עתידנו אכן תלוי ב"מה יעשו היהודים", אך חשוב לנו היהודים גם לשים לב למה יאמרו ומה יעשו הגויים. אמנם "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן", אבל מדינה צריכה חברים, צריכה לצמצם עוינות מצד עמים אחרים, למנוע החרמות וליצור בריתות, לפתח ולטפח קשרים מדיניים ולמנוע מצב שבגויים לא יהיה גורלנו נחשב.
