מסורת של חופש דיבור

פרשת בהעלותך מתארת, בין היתר, שני אירועים, שקשורים קשר הדוק עם יכולת האדם 'לדבר'. המקרה הראשון הוא האירוע של אלדד ומידד שמתנבאים במחנה ובכך קוראים תיגר על הנהגתו של משה המנהיג. וכך מתאר לנו הכתוב את הדברים: "וישארו שני אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד ותנח עליהם הרוח והמה בכתובים ולא יצאו האהלה ויתנבאו במחנה".

והאירוע השני מתייחס לדברים שמספרת מרים, אחות משה, לאהרון אחיה. וכך מתוארים הדברים: "ותדבר מרים ואהרון במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח".

שני מקרים שעניינם ב'דיבור' שכל אחד מהם נושא תוצאות שונות. במקרה של אלדד ומידד תגובת משה לבקשת יהושע "אדני משה כלאם", היא הגנה על זכות הדיבור וחופש הביטוי, או כפי שמנסח זאת משה "ויאמר לו משה המקנא אתה לי ומי יתן וכל עם ה' נביאים כי יתן את רוחו עליהם". מנגד על אודות הדברים שמרים דיברה על משה היא נענשת, וכך אנו קוראים: ויחר אף ה' בם וילך…והנה מרים מצורעת כשלג".

אירועים אלו מחייבים עיון בחופש הדיבור. הדיבור הוא יסוד העולם, בהתאם למתואר בספר בראשית יצירתו של העולם בדיבור נעשתה "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור". או כפי שמנוסחים הדברים בספר תהילים: "בדבר ה' שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם" וכך מנסחים את הדברים גם חז"ל במסכת אבות בקביעתם: "בעשרה מאמרות נברא העולם". דברי ה' מאופיינים בספר ישעיהו: "אני ה' דובר צדק מגיד מישרים".

הדיבור – כח אלוקי

כח הדיבור מקורו באלוקים, ודבריו אמת, כמו שאנו קוראים בספר תהילים: "כי ישר דבר ה'", וכח זה הואצל וניתן לאדם. ביצירת האדם אנו קוראים: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי אדם לנפש חיה", מסביר ר' שלמה יצחקי, רש"י אץ הפסוק ומשמיענו: "אף בהמה וחיה נקראו נפש  חיה אך זו של אדם חיה שבכולן שנתווסף בו דעה ודיבור". היצור החי היחידי מבין כל יצורי חי שמאופיין ביכולת דיבור המפותחת הוא האדם.

האפשרות שהאדם יקלקל דרך פיו מצויה עוד בימיה הראשונים של האנושות בגן עדן. ובספר משלי ניסח זאת שלמה המלך באומרו: "מות וחיים ביד הלשון".

אין כל מחלוקת שאדם יכול להיענש על דיבור לא ראוי, אולם בזוהר מובא חידוש מעניין ולפי הזוהר, אדם יכול להיענש אם ביכולתו להגיד משהו והוא לא אמר, בתרגום לעברית, אומר הזהור: בדיוק כפי שניתן להעניש אדם על מילה רעה שאמר, כך יש להעניש אדם בגין מילה טובה שיכל להגיד ולא אמר.

הרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש בפירושו לתורה, לומד מתשובתו של משה ליהושע בעניין אלדד ומידד עקרון חשוב: "הופעת אלדד ומידד בשעת מינוי הזקנים לסנהדרין הראשונה, וכן דברי משה שנאמרו באותה שעה, הם בעלי חשיבות עליונה לכל הבאים אחריהם. כי נתגלה כאן שמינוי הרשות הרוחנית העליונה בישראל לא באה לייסד מונופולין של הרוח, כי הכישרון הרוחני הניתן מאת ה' איננו מותנה בשום משרה ותפקיד, והאחרון בעם ראוי ליטול חלק ברוח ה' – לא פחות מן הראשון במשרה רמה. אולם דברי משה הם מופת נצחי לכל המורים והמנהיגים בישראל המורה להם, כי האידיאל העליון של פעילותם יוגשם כאשר יזכו להיות מיותרים בעם בהגיע העם בכל שכבותיו לאותה מעלה רוחנית, שאין הוא זקוק עוד למורים ולמנהיגים! ואכן הבאים אחרי "הזקנים" האלה ירשו את רוח משה רבם, והם ראו זאת כתפקידם העליון להרביץ תורה בישראל. וכלל גדול מסרו לכל המנהיגים הרוחניים של עמם: "והעמידו תלמידים הרבה" (אבות א, א). כאשר אמר משה: "המקנא אתה לי?!" – הוא שמט את הקרקע מכל מחיצה אפשרית בין "כהני דת" אנשי קודש לבין "הדיוטות" אנשי חול".

מרתקים הם דבריו של הרש"ר הירש אשר לומד מסיפור זה שהנהגה ציבורית עליונה ככל שתהיה אינה בעלת מונופול על 'הרוח'. הכשרון והיכולת להשמיע עמדות, דעות ורעיונות אינן נחלתן של בעלי תפקיד או שררה. אלא אותה זכות המוענקת לגדול הרוח, לאזרח מס' אחד, לאיש הציבור ולמורה ההוראה, מוענקת לכל העם על שכבותיו ורבדיו השונים. החכמה אינה מצויה בכיסם של חלק כזה או אחר בעם אלא הוא מסור לכל.

וסיננתם

המשנה במסכת אבות, מביאה את דרשתו של רבן שמעון בן גמליאל שלימדנו: "כל ימי גדלתי בין חכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה". הרמב"ם בפירושו למשנה מקטלג את הדיבור שיכול אדם לבטא ל-5 קטיגוריות. וכך הם דבריו:

"הדיבור יתחלק לפי חיוב תורתנו לחמשה חלקים: מצווה, ואסור, ומאוס, ואהוב, ומותר.

החלק הראשון, והוא המצווה, הוא קריאת התורה ולימודה והעיון בה, וזו מצות עשה מחויבת…והיא כמו כל המצוות. וכבר בא בחיזוק בלימוד מה שיקצר זה החיבור מהכיל קצתו.

והחלק השני, הוא הדיבור אשר נאסר, והוזהר ממנו, כעדות שקר וכזב ורכילות ומלשינות וקללה, ופסוקי התורה יורו על זה החלק, וממנו נבלות פה ולשון הרע.

והחלק השלישי, הוא הדיבור המאוס, והוא הדיבור אשר אין תועלת בו לאדם בנפשו, ולא משמעת ולא מרי, כרוב סיפורי ההמון במה שארע ומה שהיה, ואיך מנהג מלך פלוני בארמונו, ומה היתה סיבת מות פלוני, או עושר פלוני, ואלה יקראו אצל החכמים שיחה בטלה, ואנשי המעלה ישתדלו בנפשם להניח זה הדיבור, ונאמר על רב תלמיד ר' חייא שהוא לא שח שיחה בטלה מימיו. ומזה החלק גם כן שיגנה האדם מעלה, או ישבח פחיתות, בין שהיתה מידותית או שכלית.

והחלק הרביעי, והוא האהוב, הוא הדיבור בשבח המעלות השכליות והמידותיות, ובגנות הפחיתויות משני המינים גם יחד, והערת הנפש לאלה בסיפורים ובשירים, ומניעתה מההן באותן הדרכים עצמן. וכן לשבח המעולים ולהללם במעלותיהם, כדי שייטב מנהגם בעיני בני אדם וילכו בדרכם, ולגנות הרעים בפחיתויותיהם, כדי שיתגנו מעשיהם וזיכרם בעיני בני אדם, ויתרחקו מהם ולא ינהגו במנהגם. ויש אשר יקרא זה החלק – רצוני לומר: לימוד המידות המעולות והרחקת המידות הפחותות – דרך ארץ.

והחלק החמישי, והוא המותר, הוא הדיבור במה שמיוחד לאדם מסחורתו ופרנסתו ומאכלו ומשתהו ולבושו ושאר מה שצריך לו, וזה מותר, אין אהבה בו ולא מיאוס, אלא אם ירצה ידבר בו במה שירצה, ואם ירצה ימנע. ובזה החלק ישובח לאדם מיעוט הדיבור, ומן הריבוי בו יוזהר בספרי המוסר"

במילים פשוטות, הרמב"ם מחלק את סוגי הדיבור שבכוחו של האדם להפיק לחמשה סוגים. הסוג הראשון הוא הדיבור של מצווה, כלומר שקיימת חובה לדבר וומר דברים מסויימים, למשל לימוד תורה למשל מסירת עדות אמת. הסוג השני הוא הדברים שעל אדם נאסר לדבר, כמו לשון הרע, עדות שקר, קללות. הסוג השלישי מה שהרמב"ם קורא 'המאוס' ולתוך קטיגוריה זו מכניס הרמב"ם שיחות בטלות שאין בכוחן להוביל לשום תכלית. הסוג הרבי הוא הדיבור הרצוי והאהובה, אותם דיבורים של אדם שיש בהם תועלת, והסוג החמישי הוא המותר, אותם דברים שנחיצותם לאדם לצורך קיומו, כך למשל לא ניתן לנהל מסחר מבלי שינוהל מו"מ.

אלא שכגודל הפוטנציאל הגדול שיש בדיבור הרי שפוטנציאל זה יכול להביא דברים טובים אולם הוא יכול לגרום לדברים רעים ונוראיים. הרב סולוביצ'יק כאשר הוא עומד על חטאו הכבד ביותר של האדם המודרני הוא כותב: "החט הכבד ביותר של האדם המודרני בכלל ושל היהודי בפרט, הוא חטא הפה…האדם צריך לשקוד, שדיבוריו ומאמריו יהיו בקדושה ובטהרה כדי ליצור בהם ערכים ולחדש בהם עולמות ולהאירם. עוד ממשיך הרב סולבייצ'יק וכותב: "אחת הסכנות הקשות ביותר המאיימות על האדם המודרני היא היופי שבכח הפה. התרבות המודרנית שיכללה מאוד את תיפקודו של הפה, אומנות הדיבור היא מדע עתיק ימים…גם העולם המודרני מעריץ את לשון הזהב, את הקול הנעים ואת כישרון הנאום החגיגי…מענה הלשון של האדם המודרני אין לו שום שייכות למערכי הלב, ולא לחשיבה וההרגשה של ערכי אמת…כל דמגוג זול ושטחי יכול לנצל לרעה את הכשרון הנהדר של הדיבור"

האדם צריך להיות מודע לדיבור היוצא מפיו תפיסת האדם האידאלי כפי שזו מוצגת בספר תהילים, מתארת אדם שבין תכונותיו הנעלות ניתן למנות את התכונה "דובר אמת בלבבו". הדברים הנובעים אצלו מקורם לא רק בראש אלא גם בלב, אדם שמסוגל לחתור אל האמת ולא לחשוש מלזעוק אותה.

שני האירועים בפרשה שלנו, הסמוכים זה לזה, פרשת אלדד ומידד ופרשת צרעת מרים, מבקשים לחדד ולהדגיש את הרעיון של חופש הדיבור וגבולות הביטוי. עלינו לזכור שאלוקים ברא את העולם במילים והאדם יכול להרוס במילים – חיים ומוות ביד הלשון.

אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין