הזעקה של משה

זעקתו מַכְמִירַת הלב של משה רבנו הולכת מסוף העולם ועד סופו, וטמון בה הרבה כאב, צער ומכאובים: "הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים"?

חבויה בה נימת ייאוש, אם לא כעס ותסכול, על שאפילו בני "השבט שלי", אינם שומעים למנהיג ששם נפשו בכפו, נוטש את חיי השלווה בארמון המלך המצרי, יוצא "אל אֶחָיו", רואה בסבלותם, ובמחיר סיכון עצמי "מציל עשוק מיד עושקו". בהיותו בן 80(!), נוטש משה את חיי השלווה של רועה צאן במדין, ויוצא למשימת חייו: הצלת עמו משעבוד והולכתו במדבר אל עבר ארץ ישראל.

ניתן לשער מה תחושה קיננה בליבו של "אדון הנביאים" לנוכח כפיות הטובה של עמו, העוצם עיניו מֵראות את החזון ואוטם אוזניו לשמע קול הגאולה המהדהד באוויר.

לצד זאת, ניצב משה בפני קושי מעשי במגעיו עם השלטון הרודני שמציפורניו מבקש הוא לחלץ את בני עמו: "ואיך ישמעני פרעה, ואני ערל שפתיים"?

צירוף יחידאי זה במקרא, "ערל שפתיים", "מתכתב" עם קריאותיו-זעקותיו הקודמות של משה, הן במעמד הסנה – "מי אנכי כי אלך אל פרעה" (ג, יא), הן בהמשך (ד, י) "לא איש דברים אנכי… כי כבד פה וכבד לשון אנכי", והן בשלישית: "ויאמר משה לפני ה', הן אני ערל שפתים,  ואיך ישמע אלי פרעה?" (ו, כט-ל).

כל אחד משלושת הצירופים – כבד פה, כבד לשון וערל שפתיים – טוען דיוק ובירור. פרשנים ניסו למצוא לכל אחד מהם פשר וביאור.

יש מהם, דוגמת רש"י, שהבינו "כבד פה ולשון" כפשוטו, מום פיזי, שהביא את משה לדבר "בכבדות", היינו: לגמגם. פירוש זה מסתבר גם לאור ציון 'משפחת' בעלי המומים הפיזיים בפסוק העוקב: אילם, חרש ועיוור.

לעומתם, פירשו אחרים "כבדות פה" זו לא כמום פיזי, אלא כקושי רטורי, מעין הפרעה בתקשורת. כך, למשל, פירשו בעלי התוספות בעקבות המדרש: "לא איש דברים אנכי – אמר משה: שלוחי אומות העולם יודעים שבעים לשון, ואני – אפילו שלי אינני יודע לדבר!".

בכיוון אחר הולך הגרי"ד סולוביצ'יק. הוא תמה על עצם החזרה שבטיעונו של משה, ובעקבות ספר הזוהר יוצר בידול ואבחנה בין שתי רמות של 'דיבור'. האחד, הוא הדיבור הפיזי: השמעת קול רם כך שיישמע באוזני אדם אחר, ללא כל קשר לתוכן הדברים.

המישור השני נוגע למהות הדברים. לא רק השמעת קול פיזי אלא קול בעל תוכן משמעותי, כזה שיהא בו כדי לחולל שינוי.

לדברי הגרי"ד, ב"עבדות" שני ה"קולות" מושתקים. העבד אנוס לציית לאדוניו ללא אומר ודברים, ולבצע את המוטל עליו בלי להוציא ולוּ הגה מפיו. אך אפילו יתחצף וירים ראש, וישמיע כמה הברות מגומגמות, "קולו"- תוכן דבריו לא באמת יישמע, וקרוב לוודאי שיידחה על הסף בידי אדוניו.

לא כן הגאולה. ראשיתה, בהשמעת קול פיזי, ויהא זה אפילו קול נטול מילים, אנחה וקול נהי, בכי או זעקה, ללא קשר לתוכנם ומשמעותם.

קודם הגעת משה למצרים חיו בני ישראל באווירת השעבוד, בדממה מוחלטת. רק כאשר "נאנחו מן העבודה הקשה ויזעקו", או אז "עלתה שוועתם לפני האלוקים" והחלו להיפתח בפניהם שערי גאולה.

אכן, לא די בכך. הגאולה מגיעה לשיאה ולמיצויה כאשר ה"קול" הפיזי מתמלא גם בתוכן, בדברים בעלי מהות ומשמעות.

משהגיע משה למצרים, נפתחו שערי דיבור בפני בני ישראל המשועבדים והנאנקים תחת עול הצורר המצרי. עם היחלצותו לעזרתם, מילא משה רבנו את ה"קול" בתוכן ממשי, יצק לתוכו מהות. משה רבנו הסב – ואולי פתח לראשונה – את לבם של ישראל להכיר בעוולות הרֶשַע, להתקומם כנגד השעבוד, על האכזריות האנושית והייסורים שכרוכים בה.

עם המוּדעות למצבם, החלה הקריאה הנוקבת להישמע בקול חזק, צלול ובהיר. "שלח את עמי! לא עוד שעבוד! לא עוד רֶשַע! תחי החירות!".

קודם שובו של משה למצרים חסרים היו בני ישראל את המודעות למשמעותם, ערכם וחשיבותם של כבוד האדם וחירותו. עבד שאינו מודע לכל אלה, אינו מבין מה חסר לו. עם השמעת קולם של כבוד האדם וחירותו, נולדה המוּדָעוּת והרגישות, ואלה תורגמו למעשי מחאה והתקוממות נגד העוול והרשע.

כך, בימים ההם, כך ב"יצירת מצרים" של דורנו אנו. המתבונן במאבקם ההרואי של יהודי ברית המועצות יבחין בתופעה דומה. לאחר עשרות שנים שבהן הייתה שרויה "יהדות הדממה" בתרדמה מתמשכת, התעוררה בהם – בזכות אנשים אמיצים, מלבר ומלגו, מוּדעות לשעבוד ולרשע שבו חיו. עם השמעת הקול – הפיזי והתוכני כאחד – החל שלב גאולתם מיד צר, עד הגיעם אל הארץ המובטחת, ארץ ישראל, שעל דגלה מתנוסס בגאון ערך כבוד האדם וחירותו.

(וארא תשפ"ב)