חכמים, היזהרו בדבריכם!

בעשרה מאמרות נברא העולם (אבות, א), אך הוא יכול להיחרב באחד. "מוות וחיים ביד הלשון" (משלי יח, כא) הורנו החכם באדם. ביד הלשון, ובחַד הלשון. השיח הרעיל והנחות שהשתלט על כל חלקה טובה בחיינו, וכך במיוחד ברשות הרבים הישראלית, נותן את אותותיו בכל מקום. מעל במת הכנסת, בהפגנות, בכבישים, במקומות הנופש, בתגוביות (טוקבקים) במרשתת, ובכל אתר ואתר, תרתי משמע.

בתוך ים הדברים הרעים, נשמעים לא רק נאצות וקללות, אלא גם דברי לשון הרע ורכילות לרוב. מאז בריאת העולם, נתייחד האדם בהיותו "נפש חיה" – רוח ממללא, כלשון התרגום הקדום. כושר הדיבור ניתן ביד האדם, ובכוחו לעשות בו שימוש, לטוב או למוטב.

בסוף פרשתנו ניתן ביטוי מוחשי לכך במעשי שניים מגדולי האומה: האחת, מרים, אחותו הגדולה של משה, ששמה עינה הטובה עליו ואליו למן שחר ימיו ("וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" – שמות ב, ד. ואף ששמה לא נתפרש במקרא, כבר ראשונים (ראו תרגום יונתן ורבנו בחיי על אתר) זיהו 'אחות' זו עם מרים, האחות הידועה לנו בשמה; והשני, אחיו האהוב של משה, אהרון הכהן, שהיה לו לפה (שמות ד, טז), וכל דרכיו שלום.

הם, ולא אחרים, "מדברים במשה" (במדבר יב, א): "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח". פסוק זה מוקשה מכל צדדיו, בלשונו, בתוכנו ובמהותו. הקושי האחד נעוץ בלשון: מה טעם נקט הכתוב לשון יחיד נקבה, "ותדבר", בשעה שלכאורה היו אלה שניים שדיברו, "מרים ואהרן".

קושי זה נתבאר בפי פרשנים, ראשונים כאחרונים, בדרכים שונות. כך, למשל, מתרגם-מפרש המיוחס ליונתן על אתר שאין "ותדבר" אלא "ואשתעו"-"וידברו", כדרך המקרא ש'אינו מבחין' תמיד בין לשון יחיד ורבים, זכר ונקבה. אחרים, כמדרש התנאים בספרי (ובעקבותיו בפירוש רש"י על אתר), מפרשים שלשון זו – כמו גם סדר הופעת שמות ה'מדברים' – מרמזים על כך שמרים דיברה תחילה ואהרון היה רק טפל לה ו'נגרר' אחריה: "היא פתחה בדיבור תחילה, לפיכך הקדימה הכתוב תחילה".

האבן עזרא מרחיק לכת עוד יותר. לדבריו, אפשר שאהרון כלל לא דיבר, אלא שתק. אבל מפני ש"החריש" לשמע הדברים או הביע "הסכמה" שבשתיקה להם, נענש אף הוא. כבמקרים אחרים, פירוש זה מדגיש פעם נוספת את אחריותו של "העומד מנגד". לעיתים, האדישות כשלעצמה למראה עוול נורא ואי הבעת מחאה נגדה, די בהן כדי להפוך את העומד מן הצד לשותף במעשה.

ומכל מקום, מבחינה תוכנית-מהותית לא ברור מה היה בדיוק תוכן ה'דיבור'. ניתן להבין שהיה זה דיבור קשה, בוטה, רע ("אין 'דיבור' בכל מקום אלא לשון קשה, וכן הוא אומר (בראשית מב) 'דיבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות', ואין אמירה בכל מקום אלא לשון תחנונים וכן הוא אומר (בראשית יט)" ויאמר אל נא אחי תרעו', רש"י על אתר). ועדיין, ואנחנו לא ידענו מה היה תוכנו המדויק של הדיבור, פרט לעובדה שנסב "עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית".

גם מהותו של כינוי זה – "כושית" – לשבח ("אתתא שפירתא", בלשון התרגום על אתר, ובדומה לכך ברש"י ובשאר מפרשים) או לגנאי לא נתברר כל צורכו. ומכל מקום, הכפילות בסוף הפסוק – "עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח, כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח", נותרת סתומה ועמומה בפשט המקרא.

פירושם של חז"ל שלפיו ה"דיבור" לא התייחס ל'לקיחת האישה הכושית' אלא דווקא למשמעות ההפוכה, לעזיבתה ולפרישה הימנה, אינו משתמע מפשט הפסוקים (בפירושו על אתר, זועק רבי יוסף אבן כספי חמס נגד פירושים כגון אלה, המהפכים לחלוטין פשוטו של מקרא). ראוי לציון בהקשר זה הוא פירוש האברבנאל. לדבריו, מרים נחלצה ל"דַבֵּר" במשה כדי להציל את כבודה האבוד של  רעייתו ש'ננטשה' מאחור. לפי פירוש זה, הרואה עשוק – ומקל וחומר עשוקה –  לנגד עיניו, אינו רשאי לעמוד מנגד אלא חייב להיחלץ כדי להצילם. גם פסוק ההמשך שנאמר בלשון רכה יותר ('ויאמרו'), "וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה', הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר", אינו מגלה הרבה על תוכנה של האמירה, אם כי ניתן לראות בו גילוי ממד מסוים של קנאה על כך שרק משה זכה לנבואה מפי הגבורה, ולא מרים ואהרון.

יהא אשר יהא, תגובת השתיקה של משה רבנו מפתיעה בעוצמתה: איננו שומעים את קולו! במקום להתנצח עם ה"מדברים בו", ולהתחיל ב'תחרות גידופים' בלתי פוסקת, להגיב במטר אמירות פוגעניות ו'העלבות' שאולי ה"עניו מכל האדם" לעולם לא יזכה בה, בוחר משה רבנו לשמור על זכות השתיקה. ושמא לא רק זכות היא במקרים אלה, אלא חובה. נעלב – ואינו עולב; שומע חרפתו – ולא משיב.

מכאן, לקח גדול למי שנתקל בלשון הרע או באחד ממיני השיח הפוגעני הרע בן ימינו: לעיתים, ואולי תמיד, מוטב להתרחק מהיגררות אחרי בעלי לשון הרע. עדיף להימנע מתגובה ובמקום להתעמת עם המחרפים רע, נכון להוסיף חלף זאת ברכה ולהרבות טוב.

פרשה זו הייתה אבן פינה בעולמה של תורת ישראל. עד כדי כך, שניתן עליה ציווי לדורות (דברים כד, ט): "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם", והיא אחת מאותן 'שש זכירות' שאנשי מעשה אומרים בכל יום בסיום תפילת שחרית. חכמים הראשונים עמדו על כך שאזכור העיתוי והנסיבות, "בדרך בצאתכם ממצרים", כמו גם העובדה שהתורה בחרה להביא מעשה שבו אבות ואימהות האומה חטאו ולקו בעוון לשון הרע, אינו מקרי. יש בו כדי להזכיר שגם בשעות גדולות, שבהן מתרחשים מאורעות משַני עולם, כגון "יציאת מצרים", יש להקפיד – ואולי ביתר שאת – על דברים היוצאים מן הפה, וחובה זו מוטלת בראש ובראשונה על מנהיגי העם.

מי ייתן ולקחיה של פרשה זו יהדהדו ויוטמעו גם בשיח הציבורי, בימינו – ולימינו.