נשים בקריאת כתובה – א

הכתובה היא אחד המסמכים המאלפים במסורת היהודית. יש הסוברים שהכתובה היא מן התורה ויש הסוברים שמקורה בתקנת חכמים (ראו בבלי כתובות י, א; וכן נו, א). מחלוקת זו הגיעה אף לפסיקה, והיא השורש להבדל המשמעותי ביותר כיום מבחינה הלכתית בין כתובות אשכנזיות, בהן כתוב שהבעל מתחייב בעיקר הכתובה מן התורה, לבין כתובות ספרדיות, בהן לא כתוב שהוא מתחייב לה בכך מן התורה (ראו רמ"א על שולחן ערוך אבן העזר סו, ו). כדי למנוע מחלוקות ובלבולים, ראוי בימינו לקבוע נוסח אחיד ולהשמיט את הביטוי הזה, שיסודו במנהג.
מטרת הכתובה: להבטיח דמי קיום לאישה במקרה של גירושין, ובכך למנוע מן הבעל לגרשה בקלות. חכמים כה החמירו עד שקבעו ש"אסור לו לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה" (בבלי בבא קמא פט, א). עוד תיקן התנא שמעון בן שטח, שכל נכסי הבעל יהיו משועבדים לגביית הכתובה, ובכך מנע את האפשרות שהיורשים יעלימו מן האישה את סכום כתובתה (בבלי כתובות פב, ב). קרוב לודאי, אפוא, שלפנינו המסמך הפמיניסטי הראשון בהיסטוריה; שטר שנועד להגן על זכויותיה של האישה בעקבות חוסר ההדדיות שכרוך במעשה הגירושין.
לכאורה מדובר במסמך התחייבות פרטי שכותב הבעל לאשתו, שמלבד שני העדים החתומים עליו אינו אמור להגיע לידיעת הציבור. אף על פי כן, כיום המנהג הוא להקריא את הכתובה בקול במהלך טקס חופה. אין זה משנה מי קורא את הכתובה; כיום אין זה מן הראוי שהקורא יקריא בקול את הסכום הכספי בו התחייב הבעל. מדובר בהתחייבות פרטית של הבעל, ויש בגילוי הדבר בציבור משום "הולך רכיל מגלה סוד". לכן יש במהלך הקריאה לכל הפחות לדלג על סך הכסף או לומר במקומו "סכום מסוים" או "סכום כמתחייב ביניהם".
בעקבות הרצון לתת אף לנשים חלק במהלך טקס החופה, עולה מפעם לפעם בקשה למסור את קריאת הכתובה בידי אישה. האם הדבר אפשרי?
כדי לענות על כך יש להבין את שורש המנהג. שלא כפי שרבים עושים היום, את החתימה על הכתובה ראוי היה לעשות לפני החופה (כיום, אמירת שבע הברכות) ולאחר מעשה הקידושין. זאת מפני שהכתובה היא התחייבות שצריך הבעל לכתוב לאשתו לפני שהוא מתייחד איתה בביתם המשותף (רמב"ם אישות י, ז). כלומר, הכתובה היא סעיף בדיני החופה ולא בדיני הקידושין. ואמנם, כך משתמע מלשון הכתובה, בה כתוב שהעדים מעידים כיצד הבעל אמר לאישה היי לי לאישה כדת משה וישראל ("אנן סהדי איך החתן… אמר להדא בתולתא… הוי לי לאינתו כדת משה וישראל"); ומשמע שטקס הקידושין כבר נעשה. הסיבה לכך שרבים נוהגים כיום לחתום על הכתובה לפני הטקס היא כדי לחסוך זמן ולמעט בטרחת הציבור, אולם מלכתחילה הזמן המקורי של החתימה הוא לאחר הקידושין, ואכן יש מקומות ורבנים הנוהגים כך אף כיום.
מעתה ברור מדוע קוראים את הכתובה בין הקידושין לחופה. אם מלכתחילה חתמו על הכתובה בזמן הזה, צריך היה להקריא את הכתובה בפני העדים ולפרש להם אותה כדי שידעו על מה הם חותמים. בהלכות הלוואה (רמ"א על חושן משפט מה, ב; על סמך דברי הגהות אשירי בבבלי גיטין פרק ב) אף מוזכר המנהג לקרוא את שטר החוב בפני ציבור לפני שהעדים חותמים עליו, ואז חזקה היא שהקורא הקריא במדויק את שכתוב בשטר. ככל הנראה, זו הסיבה לכך שהונהגה קריאת הכתובה בציבור במהלך הטקס; הדבר נועד לצורך חתימת העדים. מכאן גם מובן מדוע אין הנשים שותפות לכך. היות והנשים פסולות לדון ולהעיד, הן אינן חלק מהליך חתימת השטר, וממילא לא נהגו לקרוא את הכתובה.
האם זה אומר שגם בימינו הנשים אינן יכולות להיות חלק מהליך קריאת הכתובה? על כך נמשיך לדון ברשימה הבאה.
(מטות תשעו)