הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)נבואות הפורענות של שלוש השבתות שבימי בין המצרים מתחילות בדברי ירמיהו, בתחילת ספרו. נבואות קשות כמו של ירמיהו קשה למצוא בכל המקרא, ולא לחינם הורונו חכמינו לקרוא מהם דווקא כעת. אולם, תחילת ספר ירמיהו ממקמת את הנביא למשפחתו ועיירת מגוריו, באופן שמעורר תמיהה, האם יש קשר ביניהם לתוכן נבואתו. אחד מחכמי ישראל הורה לנו שיש בהחלט קשר כזה, הלא הוא ר' יהודה הכהן, מגדולי חכמי ירושלים במאה ה-19. ר"י הכהן, בנו של ר' שלמה הכהן, המקובל הא-להי, היה בין הכשרונות הבולטים בעולם הקבלה והלמדנות גם יחד. שני ספריו הגדולים הותירו חותם בתחומם. ספרו על הרמב"ם, אהלי יהודה (ירושלים תר"ג), הוא יצירת מופת שצוטטה רבות. בהקדמת הספר מביא ר"י הכהן דיון כואב שממחיש יותר מכל את אימי הגלות, ואת התקווה האדירה שהייתה לכליונה. הוא דן בדברי הזוהר על "בעתה אחישנה" (פרשת וירא, חלק א, צז, א ואילך), שעליהם נסמכו רבים וגם טובים וצפו ששנת ה'ת"ר (1840 למניינם) תהיה שנת הגאולה. המקור לטעות היה המלים המפורשות בזוהר (תרגום חופשי לעברית משלי): "ובשש מאות שנים לאלף הששי ייפתחו שערי חכמה עליונה, ומבועי החכמה שלמטה, ויתוקן העולם להתעלות באלף השביעי, כמו אדם שמכין עצמו ביום הששי, לפני כניסת השבת, להתעלות בשבת".
כך כתב המקובל האדיר בהקדמת ספרו הלמדני:
"הנה במאמר הזה חשבו גם טעו שמדבר בענין ביאת המשיח, וכהיום הזה, שראו שכבר עבר הזמן כמעט בעוונותינו הרבים, כמה מהם כפרו! והאמת, שטעות גדול הוא בידם, והוא שפירוש הדברים הם כמו שכתב הרב עץ החיים […]".
את המשך דבריו אי אפשר אפילו לנסות להביא כאן. במהלך עמוק ומפולפל בעמקי הקבלה ויסודותיה, מאריך ומבאר ר"י הכהן שאין להבין את הדברים כפשוטן, והכל תלוי בחשבונות מורכבים שקשורים במהות של כל אחד מאלף השנים של התנהלות העולם. כל אחד מהם מכוון כנגד ספירה חשובה, ובאלף הששי פוחת כח ההתנגדות המובנה לגאולה, וממילא נפתחים שערי גאולה פוטנציאליים. ר"י הכהן מעז ומפרש, ויש לומר לזכותו שלענ"ד הקלה והקטנה כמעט פגע במדוייק, שכוונת הזוהר היא שתהליכי גאולה דרמטיים יתחוללו במאה השביעית, החל משנת השש מאות, ויגיעו לשיאם בהשלמת מאה זו (קרי בשנת ת"ש, 1940 למניינם). כך לשונו הסתומה והחתומה:
"וכל זה הבלבולין והמלחמות יהיו עד דאשתלימו אינין שנין למאה […] גמר תיקונם הוא עד דאשתלימו אינון שנים למאה, ויעשו ז' מאות שנין […] ולא ישתייר שום טומאה וקליפה בעולם, וכדין (=ואז) 'והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה", וקודם לזמן הזה בני ישמעאל במינין בההוא זמנא לאתערא עם כל עמים דעלמא וכו' ".
מיד לאחר מכן הוא מבקש מחילה מהקב"ה שמא שגה במניינו, אך ניכר שעשה זאת מתוך רצון לתת לעם המעונה והמדוכא אופק רוחני ממשי. את הדברים הבאים כותב ר"י הכהן בספרו הקבלי, אשמורת הבק"ר (שלוניקי תרי"ב), דף שס, ב, בכל הנוגע לירמיהו ונבואותיו, והם מתחברים בקשר אמיץ למה שלמדנו לעיל:
"יש לדייק בכתוב 'דברי ירמיהו בן חלקיהו מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימן', וצריך להבין מה נשתנה בנביא זה שנזכר שמו, ושם אביו, ומקומו, וארץ מולדתו, מה שאין כן בכל הנביאים? אבל נראה לומר דכל נביא ונביא וכן כל שהוא גדול הדור, לפי בחינה מדין או מרחמים או מעורב חסד וגבורה, יהיה נבואתו מקריים הבאים על הדור […] דלפי מה שהוא גדול הדור ובחינתו לכך תהיה הנהגת הדור […]
והנה כאן ירמיה הנביא, הן אמת שהיה כהן, והוא בחינת חסד, עם כל זה מעלתו ומקומו ובחינתו היה הכל מצד הגבורות והדינים, שאפילו שהכהנים הם בחינת חסד, הם משבט לוי שהוא גבורה […] ומקומו היה ענתות, שהוא לשון עוני, שהוא דין […] וגם בארץ בנימן, דבנימן הוא בחינת שם ב"ן מן המלכות, שהדין שם. ואם כן, נביא שבא ממקום זה ודאי שכל נבואתו הוא דין קשה.
וזהו מה שמזהיר להם הנביא ישעיה, הקשיבו לדברי תורה, ואם לאו – ענתות, הא ירמיה ענתותיא אתי ומתנבא עליך תוכחות!".
לאמור, נבואת ירמיה מתחילתה ועד סופה חקוקה בחותמת הדין, ואין להמלט מדין קשה זה. עם ישראל זכה להתראות והתרעות מאת ישעיהו, שבל יעז לא להסכית לנבואותיו, שאלמלא כן – כאשר תגענה נבואותיו של ירמיהו, עלול להיות הענין מאוחר מדי.
ר"י הכהן חש שהגולה הגדישה את הסאה, ושהעם אכן זקוק נואשות לתקוות גאולה. הוא לא היה מוכן להסתפק בכשלון חזון הגאולה, ולקוות לתקווה עמומה. הוא חש בעומק ליבו שדורו הוא דור של גאולה וצמיחה, ולא עוד דור של קמילה וחורבן. בניגוד לדורו של ירמיהו, שקיבלו נביא למדותיהם, שאיננו קשוב למידת החסד, ושכל כולו בוער בדין, הבין הגאון הנסתר שדורו זקוק לישועה וגאולה, והוא התאמץ בכל כוחו לפעול למען גאולה זו (המעיין בכתביו יגלה שהוא היה רחוק מלהיות מקובל "פסיבי", ושעסק תדיר בשאלת החשת הגאולה, כמו רבים מן המקובלים לאורך הדורות). תקווה זו אכן נתממשה כמעט מאה שנים לאחר דבריו, אולם המלאכה עדיין רבה, וטרם הסתיים חזון הגאולה.
(מטות תשעו)
