הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)הניסיון להנמיך בצורה משמעותית את ההוצאות הכספיות על הנישואין קשור לשני מרחבי שיח שונים: הראשון שבהם הוא ההיבט הכלכלי, של השטות הגדולה בהשקעת סכום עתק באירוע אחד, בעוד שניתן היה לעשות עם הכסף הזה דברים שהם טובים בהרבה, וחשובים יותר לעיצוב חייהם של בני הזוג. לא זו בלבד, אלא שיש כאן גם אחריות חברתית. יצירת סטנדרט גבוה של אירועי חתונה יוצר לחץ גדול דווקא על מי שאין להם, ומתביישים בכך, ובשל כך הם עצמם נסחפים למחוזות קשים של שעבוד כלכלי. כמו כל תופעה בעייתית, נוצרים תהליכי שרשרת, כמו הרצון להימנע מלבוא לשמחת נישואין בשל הסכום המינימאלי הגבוה כל כך להמחאת המתנה הראויה לחתונה מופרזת, ועוד ועוד. בסופו של דבר, איש עוד לא הוכיח כי השמחה בחתונה יקרה עוצמתית יותר מאשר בחתונה פשוטה, וכי ברכת הדרך שזוג מתברך מאירוע נוצץ מתגשמת בצורה כלשהי יותר מאשר הצניעות והפשטות.
שדה שיח שני בסוגיה זו, הוא המקום אליו מנותבת תשומת הלב של הזוג הצעיר, העומד תחת חופתו. מעמד החופה אינו טקס, ובוודאי שאינו הפקה. מעמד החופה כשמו כמו כן הוא: זהו מעמד של השראת שכינה בין בני הזוג, קריאה לריבונו של עולם להעניק תוקף לרצונם המשותף ("מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין"), כריתת ברית נצח ביניהם, מפגש עם שפת החובות ("הכתובה"), ברכות מרובות המורעפות עליהם מיום בריאת העולם ("שהכל ברא לכבודו") ועד השמחה הגדולה שתלווה את חייהם, ועוד ועוד. הטבע האנושי מלמד כי בדרך כלל – ככל שמושקעת תשומת לב גדולה יותר לפרטים הטכניים והעיצוביים של החופה; ככל שהחתונה הופכת להפקה מורכבת ומסובכת התובעת עיסוק אינטנסיבי במסגרות ובצורה – מוסטת תשומת הלב מהתוכן ומהמהות. כאשר לכל זה מתלווה אולפן הצילום העומד על במת החופה, והתזמורת שעומדת לידה – הלב, הנשמה, המהות הולכים ונעקרים.
לעתים גם אנו כרבנים משולבים בכך, לעתים מתוך אי-תשומת לב. החופה עלולה להפוך לשיעור כללי, ולעתים אנו שוכחים כי אנחנו רק מסדרי חופה וקידושין, עורכים את הסדר הראוי, ומופקדים על "מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה", ולא חלק ממעמד זה. [אל מול בקשת זוגות רבים "הרב – האם אתה מוכן לקדש אותנו" התשובה הנכונה והראויה היא כי לא אנחנו "המקדשים", כי אם החתן את הכלה]. כשחוברים כל אותם פרטים מעשיים של "ההפקה" הגדולה – נעלמת הקדושה והייחוד, ותשומת הלב ניתנת לדברים השוליים. ואנו מוצאים פעמים רבות את הכלה והחתן עסוקים בבימוי ולא בחיים, בתמונות שמצולמות ולא במעמד הקדוש, בדיבורים (שלעתים מזומנות הם הפסק בברכה) ולא בדריכות, במשחק ולא בעצמיות.
איני מאמין בתקנות קשוחות ובהחלטות הנובעות מבחוץ, וזאת מסיבות שונות. אני כן מאמין ביכולת שלנו לשכנע את עצמנו בהשבת החתונות לפרופורציות ראויות, בשל שתי שדות השיח שהוזכרו לעיל. בנוסף לכל התועלות הגדולות, מדובר גם בעידוד הנאמנות לאותנטיות וליושרה הפנימית: במקום להיסחף אחר אופנות של ספקי שרותים שונים פועלים בנאמנות לאמירה האישית הכנה והפשוטה, שהוצאות יקרות מפריעה לה. בכך סוללים את הדרך הראויה לחיות בה, ולכונן את מעמד כריתת ברית הנישואין שבין בני הזוג.
(בהעלותך תשעה)
