הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)משהו מתרחש בפרשה שלנו שגורם למשה טלטלה גדולה. משה שומע את העם בוכה למשפחותיו, "ויחר אף ה' מאד, ובעיני משה רע". על פי הפשט אין התאמה מלאה בין תגובות ה' ומשה לבכיית העם. משה "מתבשל" עם עצמו ומיד אחר כך מגיב בהתפרצות מפתיעה שבה הוא מתנער ומשיל מעליו, כביכול, את כל מה שהופך אותו למשה רבינו:
"למה הרעות לעבדך" "האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילידתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך…הרגני נא הרוג". התלונה כה חריפה עד שרש"י תוהה "היכן אמר לו כן?". היכן מישהו ביקש ממשה להיות אביהם של ישראל? אכן, הקב"ה ביקש ממנו להנחות את העם בדרך, ולצוותו בשמו על איסורים שונים. אולם, תחושת האחריות הכבדה היא הרבה מעבר למה שנתבקש משה במפורש כשליח ה'. הביטויים החריפים של משה ביחס למעמדו ותפקידו אינם דומים לניסיונותיו הראשוניים של משה בסנה להפציר בה' שימצא שליח ראוי ממנו. נקודת השבר של משה ברגע זה נולדת ממקום של עמדה אחראית, מתוך הבנת המטרות המשותפות מצד אחד, וגם מתוך תחושה של אובדן דרך, של כישורים דלים מדי ותכונות נפשיות לא מתאימות – מן הצד השני.
מהמילה "את" בפסוק: "ואם ככה את עושה לי" רש"י לומד ש"תשש כוחו של משה כנקבה" כאשר הראה לו ה' את הפורענויות שהוא עתיד להביא עליהם (על פי הספרי). החזקוני מסביר שמשמעות הדבר היא שהיה שרוי בצער וכעס וכי נאנח מעומק ליבו.
ננסח זאת מעט שונה: נדמה שמה שרש"י מבקש לומר הוא, שמשה נתון בעומס רגשי כבד.
עיון בהמשך הפרשה מגלה את כמות המטלות שעל כתפי משה. משה מתבקש לייצג את עם ישראל מול הקב"ה גם כשאינו שלם עם בקשתם. לנהל עבורם משא ומתן מדויק. לסנגר על מעשים שאינם לרוחו. להתעלם ממאורעות מביכים, להתמודד, להשיב נכונה, להגיב לתלונות, לשמוע את הקשיים, ולנחש באיזו דרך לפעול. להגיב לבעיות המשפחתיות (פשט הביטוי: בוכה למשפחותיו) או לתת מענה לשאלות הרוחניות ולמערכת היצרים והתאוות (לפי המדרש), אך גם לחפות ולהבליג על כל זאת ועל הכישלון המוסרי הכרוך בכך, לטפל בקיום הפיזי ובשירותי ההסעדה, להגיב להתנבאות יחידים במחנה המאיימת על ריכוז המנהיגות, ולבסוף לטפל גם בענייניו האישיים-ציבוריים: שאלת יחסי הציבור שלו, להתמודד עם לשונות רעות, ולסייע בידי מי שניזוק כשפגע במשה עצמו, אף שנבגד בצורה הכואבת ביותר, על ידי משפחתו הקרובה.
איך משה הגיע למצב הזה שבו הוא רואה את המוטל עליו כאוסף מטלות ופרטים וכיצד קורה שאחרי כל כך הרבה שנים בהן משה מתמחה בהנהגת העם הוא מגיע למסקנה הכאובה שהוא לא מסוגל לשאת בנטל הזה יותר.
רמב"ן מעיר על דבריו של רש"י שהמילה "את" נאמרת על ידי משה ביחס לה', ולא להיפך, ביחס למשה. ולכן, אין לומר על משה שתש כוחו כנקבה. המילה "את" לדעתו מעידה על פנייה למידת הדין. ייתכן שיש קשר בין תחושתו של משה שכוחו אינו עומד לו לפניה למידת הדין דווקא. נדמה שמה שקורה למשה הוא שהוא מפסיק לראות את צד החמלה והחסד הצד שיש בהאצלת הרוח מאת ה'. ברגע שמשה חש שהוא עומד מול מידת הדין, מייד צפים ועולים כל הפרטים הקטנים ומצטרפים לתמונה מאיימת. החיים שלנו מלאי משימות קשות ומורכבות, אפשר להתמודד איתם כשרואים את המטרה הגדולה מול העיניים, קשה מאד להגיע אל היעד אם פורטים לפרטים מיקרוסקופיים את המשימה ורואים בה כל צעד וצעד.
התולדות יצחק הולך בכיוון פרשני זה ואומר: "ואפשר לפרש שכשהנשפע אינו מוכן לקבל השפע המשפיע אינו משפיע, ואם כן כשתשש כחו של משה שהוא הנשפע נראה כאלו תשש כח המשפיע" (תולדות יצחק). הקושי של משה אכן פועל בעולמות עליונים. אם משה ימשיך להתעסק בחשבונאות "דינית" לא יוכל לעולם לראות את השפע המושפע עליו.
ואפשר גם לשוב ולחשוב, משה אכן מתבקש לשאת בכל תפקיד אפשרי: נביא, מלך, נשיא, מנהיג שופט וכו'. אין בנמצא מי שיכול להחליף אותו חלופה ממשית. אפשר להסיר ממנו חלק מעול השיפוט, אפשר להציב לידו עוד כמה נביאים, אפשר להשיג עבורו משרת, ואפשר לתת לו קו ישיר לקב"ה, עדיין הנטל הכבד נותר על כתפיו של אדם אחד. משה מאס בעמדת קצה הפירמידה. הוא מעדיף עוד כמה נביאים במחנה ולו במחיר חלוקה מהותית של הנטל.
ועדיין נותרת שאלה באוויר, בלתי פתורה: מדוע מטיל ה' אחריות על אנשים שרגישותם גבוהה, שהכלים שלהם דקים ושבריריים, האם אין לו שליחים מתאימים יותר? האם ייתכן שדווקא אלו, הם השליחים המתאימים יותר?
(בהעלותך תשעה)
