בפרשתנו, האדם החולה בצרעת מתבקש להגיע אל הכהן ולבקש ממנו מענה למצבו. מדובר בפניה ייחודית שכן בדרך כלל כשאדם נקלע לסיטואציה הלכתית מורכבת, הוא נדרש לפנות אל פוסקי ההלכה. במקרה הזה, הכהן הוא שנדרש לגשת אל האנשים המצורעים ולבחון את נגעיהם ולהכריע. הוא אף מנוע מלעשות זאת באמצעות שליחו (ספרא, מצורע פר' ה). למרות שהכהן הוא זה שאמור לחוות את דעתו, קובע הרמב"ם ש"כהן שטימא את הטהור אין בדבריו כלום". מכאן שנוכחות הכהן נדרשת, הוא חייב לקלוע לאמת אך אין לו סמכות פסיקה עצמאית. הרמב"ם אף מוסיף שאם הכהן אינו יודע את ההלכה כיאות, מצמידים לו תלמיד חכם שיורה לו מה לומר וכיצד להכריע את דין הצרעת אותה הוא בוחן. מכאן שאין לכהן שום מרחב הכרעה כיאה לפוסק.
תיאור זה מעצים את הקושי שבפנייה הייחודית אל הכהן. הסיבה שהכהן מעורב בטיפול במצורע קשורה הן בהבנת נגע הצרעת והן בהבנה מה הכהן מייצג אל מול פוסקי הלכה. צרעת נחשבת על פי חז"ל כענישה המגיעה לאדם שהולך רכיל, מדבר לשון הרע, סכסכן ומלבה מתחים. אל מול זה, הנביא מלאכי מתאר את הכהן "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" (ב, ז). נוסיף על כך שהכהן עוסק תדיר בכפרת עוונות ובהשכנת שלום בין האדם לבין עצמו. הכהן הוא דמות המחנך. לעומת זאת, הדיינים ופוסקי ההלכה פעמים רבות מכריעים כנגד דעתו של האדם ואינם אהודים על הציבור. אם כן, מדוע המצורע נזעק ובא דוקא אל הכהן על אף שזה כפוף לקביעות חיצוניות?
המפגש בין הכהן ובין המצורע אמור להיות מפגש חינוכי והוא אמור להביא את המצורע לידי תיקון והשלמה. מכאן גם מוסברות הלכות שונות הנוגעות לענייני נגעים: המתינות הנדרשת מן הכהן וההמתנה לרגע הנכון- הכהן אינו מטמא נגעים בחג (נגעי בתים) או במהלך ימי משתה של החתן, הוא ממתין לשעה המדויקת. מצד שני, הכהן חייב להימנע מעינוי דין ולתת מענה יעיל ובזמינות גבוהה. הוא חייב להיות במגע ישיר עם המצורע: "עד שיהיו עיניו בו". מהנחיות אלו ועוד ניתן להסיק גם על עבודת המחנך בימינו, על מידת הנגישות שלו לתלמידים, על החובה שלו להיות זהיר, להכיר את נפש התלמיד לדעת כיצד לגשת אליו ומתי נכון לדבר איתו. מול זה מתקיימת גם החובה לחתוך ולומר על טמא- טמא ועל טהור- טהור, וברקע לזכור שהכל אדם רואה חוץ מנגעי עצמו.
(דברים שאמר אבי שלום כהנא ז"ל, שנפטר בי' בניסן לפני 26 שנה, לתלמידיו, על פרשת תזריע)
(תזריע תשפ"ב)