אלברט אליס היה מהאבות המייסדים של הפסיכולוגיה המודרנית. היכרותו עם ההתנהגות האנושית ועם נפש האדם הביאה אותו לקביעה חשובה: "אם רגשות אנושיים נובעים במידה רבה ממחשבות, מכאן שנוכל לשלוט ברגשותינו על ידי שליטה במחשבותינו או על ידי שינוי המשפטים הפנימיים או השיח הפנימי, שבמידה רבה אחראים ליצירת רגשותינו מלכתחילה". ציטוט זה מובא בספר "תתאפסו על עצמכם", של גארי ג'ון בישופ, מאמן להתפתחות אישית המתמקד באימוץ מחשבות מעצימות ומניעות לפעולה.
בישופ טוען כי מודעות למטרות שלנו ואימון בחשיבה מעצימה יכולים לשנות את חיינו, כאשר הם מלווים בצעדים מעשיים. "אני מוכן/ה" היא ההצהרה הראשונה שאותה הוא מציע לאמץ, בהקשרה הרחב ביותר: "אני מוכנ/ה להשתנות, לשחרר, להפנים". מדובר במוכנות מעוררת השראה, מוכנות להיפרד מאזור הנוחות, של העבר וההווה, כולל מחוויות ילדות קשות המסבירות לנו ולסביבה מדוע מצבנו כזה או אחר.
"החיים לא ממתינים לכם בזמן שאתם לוקחים הפסקה או דוחים את ביצוע מחויבויותיכם. הם לא ממתינים לכם כשאתם מבולבלים או חוששים. הם ממשיכים קדימה בלעדיכם", אומר בישופ.
כאשר חיפשתי מחליף/ה לניהול השירות הפסיכולוגי בגוש עציון, פניתי לכחמישה מנהלים פוטנציאליים. כולם ענו לי שאינם בשלים לתפקיד. שנים קודם לכן, בהיותי באותו תפקיד, עשיתי הרבה שגיאות. רק לאחר שנים וכתוצאה של לימוד משגיאותיי לאורך הדרך, יכולתי לומר שאני בשלה. כנ"ל לגבי הורות או סבתאות. מתי אדם בשל לכך? ומהי מוכנות זו? האם בהכרח אינה כוללת שגיאות?
במפגש עם "דלת סגורה" – כמו גוף חולה, יחסים פוגעניים, קושי ומצוקה – טוען בישופ, ישנו מקום, לצד הצהרות של מוכנות, גם להצהרות בדבר חוסר מוכנות: איני מוכנ/ה להרים ידיים, איני מוכנה לשבת מנגד ולהמשיך בשגרת חיי, איני מוכן/ה לעזוב את הארץ וכד'. הצהרות חוסר מוכנות כאלה מתאימות לתקופת המלחמה שבה אנו מצויים.
ומהצהרות – למעשים: הצהרה אשר אינה מגובה במעשה בפועל, מעידה על היעדר מוכנות. מעשה ההגשמה הקונקרטי הוא ההוכחה למוכנות. כשנהיה מוכנים באמת – נפעל.
"אני מוכנה!" אין בהכרזה זו אמירה שאיני חוששת לעשות צעד זה או אחר, או שההצלחה מובטחת. אך היא מעידה כי 'רכבת ההגשמה' יוצאת כעת מהתחנה.
לתגובות: naomieini1@gmail.com