אוכל, קדימה אוכל

האספסוף מעולם לא זכה לאהדה יתירה. מה שהחל "בקצה המחנה", אצל אותו "קומץ אוהדים" של ימינו, היה לסממן ההיכר של "העם" כולו.
"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'. וַיִּשְׁמַע ה', וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה, וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה' ".
תלונות, צעקות, תאווה לאו בת כיבוש. נהנתנות ורכושנות בלתי נשלטות. תרבות צריכה (וצריחה) ללא גבולות שאינה יודעת שבעה.
"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים".
לא תאווה לפריט נחשק אחד, אלא "ארוחה שלמה". עם שש מנות וקינוח; בשר, דגה, קישואים, אבטיחים, חציר, בצלים, שומים.
והמסקנה הבלתי נמנעת: "וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל, בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ". או בניסוח מודרני: "אוכל, קדימה אוכל. לאכול פה את הכל, לאכול פה ולזלול. אוכל, קדימה אוכל!".
המפתיע בפרשה שלנו אינו אפוא ה"תאווה", שהיא תופעה עתיקת יומין, אלא דווקא תגובתו של משה רבנו. בעוד שבראשית הפרשה, במעשה המתאוננים, אוחז משה רבנו במידתו הידועה ומתפלל אל ה' כדי לשכך את אש התבערה והחֵמה, לנוכח ה"אספסוף המתאווים" כשל לפתע כוחו, והוא מתייאש: " וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו? מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה? לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי".
ייאוש טוטאלי. סוף דבר. "הרגני נא הרג". אין עוד תקווה.
כפי שאנו יודעים, לא כך היא דרכו של משה. ולא שלא היו משברים. היו כאלה בלי סוף. בשעת השעבוד במצרים, כאשר סירב פקעה לשחרר את העם והכביד עולו עליהם; במצרים, על שפת ים סוף, לאחר הנסים הגדולים, כאשר ביקש העם לסוב על עקביו ולשוב מצרימה; במעשה העגל. ועוד כהנה וכהנה.
בכולם משה אינו מרים ידיים. "ויחל משה". "ואתחנן אל ה' ". הוא נאבק, מתריס, נלחם. וכמאמר חז"ל, שאילולי דברים שאמרו, לא היו ניתנים להיכתב: "מלמד שתפסו משה לקב"ה כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו, ואמר לפניו: ריבונו של עולם! אין אני מניחך עד שתמחל ותסלח להם!".
כפי שהעיר הרב אבישי דוד, בספרו היפה "דרֹש דרש יוסף", המקבץ דברים שאמר הגרי"ד סולובייצ'יק, הדברים קשים שבעתיים לנוכח העובדה שבמצרים היה עדיין משה מנהיג צעיר, בראשית דרכו, ובכל זאת נאבק: "וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֹתָם בְּרָע לֵאמֹר לֹא תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ…. ויּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר: אֲ-דֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ". דווקא כעת, כשהוא מנהיג עתיר ניסיון, שבע ימים, מרים משה ידיים?
בנסותו למצוא פשר לשינוי בעמדתו של משה רבנו, מציע הגרי"ד סולובייצ'יק לומר שהפיתרון טמון במהות הבקשה, תוכנה ונסיבותיה.
עבד שנאנק תחת עול השעבוד, רשאי לצעוק במר נפשו ומנהמת לבו. כך גם עַם שרואה את מצרים רודף אחריו ומבקש להשמידו. אין לך דבר טבעי ואנושי מזה. לכן משה אינו כועס אלא חומל, מבין, ומבקש הצלה ורחמים.
אפילו במעשה העגל, למרות החטא הגדול, המניע לו היה רוחני ("קום עשה לנו אלהים") ונבע מחשש אנושי שמא משה רבנו לא יֵרד מהר סיני והעם יוותר ללא מנהיג (ראו רמב"ן לשמות לב, א). יתר על כן: כפי שאמר אחד מגדולי החסידות: במעשה העגל היה מוכן העם לתת את כספו וזהבו כדי לעשות לו "אלהים" (ואילו בימינו מוכנים רבים לוותר על "אלהיהם" עבור מעט כסף וזהב…)
לא כן במעשה האספסוף שבפרשתנו. כאן התאווה הבלתי נשלטת חומרית בלבד ומשקפת כישלון אנושי ומוסרי. "גרידיות" (Greedy) – תאוותנות ותאבתנות לשמה. הא ותו לא.
"וירא את העם בוכה למשפחותיו". הבכי היה לספורט לאומי. שבטי. ציבורי. לא מועקה של יחיד אלא מאפיין של חברה שלמה, נהנתנית, חברה שלמה ששמה בראש מעייניה ומעלה על נס את דרך החיים של "bon vivant ", צופה ומצפה כל העת לערוץ "החיים הטובים". מוצרי יוקרה, שעונים, סיגרים, רכושנות אינסופית.
דרך חיים מעין זו מנוגדת בתכלית לעולמה של תורה וסותרת את ערכי היסוד שלה. זהו כֵּשֶל מוסרי הגרוע מעבודה זרה. לכן רפו ידיו של משה.
אכן, הקב"ה משיב למשה שגם לנוכח תופעה זו אסור למנהיג אמתי להרים ידיים. "וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר". עליו לצפות פני עתיד, לעשות הכל למען "מחר" טוב יותר, לחנך את עמו ולחתור לריסון תאוות הבשר של העם והמרתה בחיים של קדושה, חיים מוסריים.
(בהעלותך תשעה)