ברשימה הקודמת ראינו התפתחות מעניינת בעיצוב מצוות המזוזה, אשר קבעה שמזוזה תינתן רק בצד אחד של הפתח, ולא בשני צדדיו, כפי שעולה מקריאה פשוטה בתורה. מה המניע לקביעה זו? כאן אנו נחשפים להתפתחות מעניינת נוספת במצווה.
במקורה, מצוות מזוזה נועדה להזכיר לאדם את ייחוד ה' ואהבתו. בכך היא נוספת לעוד מספר אלמנטים, שאמורים לגרום לכך שאדם יזכור את אלוהים בכל מקום בחייו האישיים. בספר דברים התורה מצווה את האדם לדבר בעניינים הללו (ייחוד ה' ואהבתו) בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו, לכתוב זאת על ידיו ולשים זאת בין עיניו (מצוות תפילין), וכן לכתוב עיקרים אלה גם על שערי ביתו, היא מצוות מזוזה. על פי זאת, למצוות מזוזה ייעוד תודעתי. היא אמורה לגרום לאדם לזכור את א-לוהים. על כן מצופה שהמזוזה תינתן בשני צדדיו של הפתח, שתזכיר לאדם הן בבואו והן בצאתו את א-לוהים (בהנחה שהצד הדומיננטי הוא ימין).
ואולם, בספרות חז"ל ובראשונים אנו מוצאים שינוי בתפיסה זו של המזוזה. הבבלי במסכת מנחות קובע שמצווה להניח את המזוזה בחלק החיצוני של הפתח, זה שסמוך לרשות הרבים. אחד ההסברים לכך הוא "שכך תשמור עליו" (מנחות לג, ע"ב; בתרגום). ואמנם, הגמרא מביאה בהמשך אגדה המשבחת את א-לוהים על כך שהוא עומד מבחוץ ושומר את האנשים שמצויים בתוך הבית.
על סמך תפיסה זו נקבעו הלכות נוספות למזוזה, כמו שהשוכר בית הוא שצריך להתקין מזוזה ולא המשכיר (פסחים ד, ע"א; רש"י שם), או שאין לשוכר ליטול את המזוזות מהבית כשהוא עוזב אותו (בבא מציעא קב, ע"א). מכאן אף צמח הנוטריקון הידוע לשם "שדי" שכותבים על המזוזה מבחוץ, שהוא "שומר דירת ישראל" (כלבו סימן צ). במקום להזכיר שם שמים, הפכה המזוזה לאמצעי שמגן על האדם השוכן בבית.
אם כך, ברור מדוע נקבעה המזוזה רק בצדו הימני של הפתח. אם מטרת המזוזה היא הגנה על הבית, הרי שהיא רלוונטית בעיקר עבור אלו שנכנסים לבית. היא מונעת את כניסתם של מזיקים ופגעים אל הבית, ולכן עליה להיות ניצבת רק מצידו הימני של הנכנס. בשביל היוצא אין היא משחקת שום תפקיד, ועל כן אין שמים אותה בצידו הימני של היוצא. ייתכן שזהו הרקע לפרשנות המצמצמת של מצוות מזוזה לצד אחד בלבד. (בדרך אגב יש להעיר, שבפסיקה המאוחרת יותר, המזוזה הפכה לכלי מגן אף ליוצאים, כפי שהרמ"א מציין: "כשאדם יוצא מן הבית יניח ידו על המזוזה, ויאמר: ה' ישמר צאתי וכו'. וכן כשייכנס אדם לבית, יניח ידו על המזוזה"; יורה דעה רפה, ב).
דעתי היא, שאת התפיסה שהמזוזה מגינה על הבית אפשר לאמץ כל עוד זוכרים את מטרתה הראשית ולא הופכים את עניין ההגנה לעיקר. מסיבה זו אינני נוהג לנשק את המזוזה אלא בבואי, ובצאתי אני עוצר מולה לרגע ונזכר בפרשיות הכתובות בה. רק על בסיס זה אפשר לטעון להגנה. בסופו של דבר, תודעתו של האדם היא ששומרת עליו יותר מכל.
(במדבר תשפ"א)
רבי עקיבא איגר התנגד להנחת היד על המזוזה.