רוח, חומר ואמונה

הפטרת השבוע מקורה בספר זכריה.
רקע היסטורי:
זְכַרְיָה בֶּן-בֶּרֶכְיָה בֶּן-עִדּוֹ הַנָּבִיא, היה נביא אשר חי בימי שיבת ציון, ופעל לעידוד שבי הגולה ולמען בניית בית המקדש השני. הוא עלה לארץ מבבל מיד לאחר הצהרת כורש וניבא 18 שנה לאחר שיבת ציון (בשנת 520 לפני הספירה).
בבואו לציון, היה העם במצב קשה: בית המקדש לא היה בנוי, העמים השכנים התנכלו ליהודים בדרכים שונות והמצב הכלכלי היה עגום. זכריה הצטרף לחגי הנביא, ויחד ניסו לשכנע את העם וראשיו (זרובבל בן שלתיאל פחת יהודה ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול) שבניין בית המקדש אפשרי. הם הצליחו בשליחותם ובית המקדש נבנה, בשנת שש למלך דריווש (515 לפני הספירה לערך).
מנורת השמן? השלום ? השלטון?
תיאור המנורה בספר זכריה, הווה את מקור ההשראה לצורתו של סמל המדינה שלנו: "ראיתי והנה מנורת זהב כולה… ושבעה נרותיה עליה… ושניים זיתים עליה" (זכריה, ד').
שלוש גרסאות מרכזיות מצאתי, באשר למשמעותם של הזיתים:
א. גרסא פונקציונאלית- הזיתים כמקור השמן להדלקת המנורה.
ב. גרסא בינלאומית – הזיתים כענפי זית המובאים בפי היונה ומבשרים את בשורת השלום.
ג. גרסא שלטונית מדינית – הזיתים כמשלבים בין מלכות וכהונה.
ברצוני לטעון, מתוך עיון בפסוקי הפרשה וההפטרה, כי "כל הגרסאות נכונות", ושילובן יחד, נכון עוד יותר, בהסבירו את משמעות המנורה.
רוח וחומר
ההפטרה שלנו, עניינה מלכות וכהונה.
שני "סוגי" מנהיגים לעם ישראל: הכהן הגדול ממשפחת אהרן הכהן והמלך מבית דוד. שניהם נמשחו בשמן זית, אות להכתרתם.
הצורך בשני התפקידים יחד, והגדרתם כצירוף חיוני להנהגת עם ישראל, חושף השקפה עמוקה לפיה שני העולמות, המהווים "אב טיפוס" של רוח וחומר, מחויבים לחיות זה לצד זה, להכיר ולהכיל את השוני ביניהם, ובדרגה גבוהה עוד יותר של מערכת יחסים –להזדקק זה לזה ולהתממש זה ע"י זה.
מסר זה הנו מסר חברתי מהפכני אשר יישומו קשה ומאתגר.
מפתח ההצלחה
את המפתח להצלחה, או את תנאי הבסיס לכינונה של הנהגה "דו ראשית" , מצאתי בפרשה ובהפטרה: "על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו" (במדבר, ט') "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והריעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויבכם" (במדבר, י') "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות" (זכריה, ב').
שילובם של רוח וחומר יתכן רק באמצעות הבנת הנהגתו של ה' בעולם.
כאשר יכירו המלך והכהן, כל אחד בפני עצמו כי לא הם מחוללי ההצלחה, ושלטונם לא בא להם מכוחם, אז יוכלו להוביל את העם. מתוך צניעות וביטחון בה' יוכלו לפגוש גם את עצמם, כשליחיו של מנהיג העולם וגם זה את זה. זהו המפתח לשלום פנימי.
ובאשר ליחסי חוץ:
זכריה הנביא אומר למלך זרובבל כי עליו לבטוח בה' ולא לסמוך על שלטון פָּרַס : "מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור.." בזכות האמונה, יסוכלו הקשיים ויהפוך ההר למישור. אז יזכה המלך להניח את אבן הראשה: החוליה העליונה בקשת אשר מונחת אחרונה והופכת את המבנה כולו ליציב ובר קיימא. "והוציא את אבן הראשה תשואות חן חן לה" (ד'/ז').
ונחזור למנורה:
לא השמן בגולמיותו החומרית הוא זה שידליק אותה, לא השלום במובנו הפשטני (הפסקת מלחמה או פורענות) וגם לא המלך והכהן בזכות עצמם.
שלושת אלה ראויים, אך משמשים הם סמלים בעצמם, בהיותם מבטאים את מקור הכוח האמתי של עם ישראל – הקב"ה.
מצינו אם כן כי המנורה וזיתיה (על כלל הפרושים) מבטאים מסר אחד, "אבן ראשה" משותפת, של קבלת עול מלכות שמים. על כן אציע לכנותה – מנורת האמונה.
(בהעלותך תשעה)