אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')פרשת מסעי מהווה מעין 'יומן מסע' לאומי. הפרשה מגוללת את מסעותיהם של בני ישראל במהלך תקופת שהותם במדבר. על 42 תחנות אנו קוראים בפרשה, כאשר המילים המנחות את מסעות בני ישראל והחוזרות על עצמן הרבה, הינן המילים 'ויחנו' 'ויסעו'.
אחת השאלות שפרשני המקרא התחבטו בה בהקשר של מסעות בני ישראל, הינה מה עניינם וחשיבות איזכור מסע הנדודים של בני ישראל, ומה טיבו של אותו פירוט ארוך, ש'לכאורה' נראה כמיותר. כלל נקוט בידינו שאין אות מיותרת בתורה. כל דיבור ודיבור בתורה, אירוע או עניין הינו בעל משמעות, שאם לא כן לא הייתה התורה טורחת לפרטו ולאזכרו. כך למשל מסופר לנו על ר' עקיבא שהיה לומד מכל מילה ומילה בתורה, ובשיטתו כל מילה הייתה נושא לדרשה, ודרשתו נסובה גם על מילים כמו 'אך', 'רק', 'את' ו'גם'. אבל לא רק מילים היו נושא לדרשתו של עקיבא, אלא גם "כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות". ואם כך הרי שהמסעות מקפלות בתוכן מסר שעלינו לגלות.
בניסיון לתת פשר לאותה רשימת מסעות, אבקש לעמוד על אחת החוויות שליוו ואפיינו את נסיעותינו במהלך חופשה משפחתית בסלובקיה. את מסענו המשפחתי ביצענו עם רכב שעמד לרשותנו. הנסיעות בחלקן היו קצרות ובחלקן ארוכות, התאפיינו כולם במכנה משותף אחד, שבשלב מסוים נדרש מאיתנו להאט את הנסיעה בגלל עבודות בכביש. לא עבר יום ולא הייתה נסיעה שלא נתקלנו בעבודות תשתית בדרך. בחלק מהמקומות נאלצנו להאט את הנסיעה, בחלק אחר עצרנו והמתנו עד שנוכל לעבור. תחילה האטות אלו הפריעו לשטף הנסיעה וגרמו בכל פעם לאי נחת. אולם בהמשך היו האטות אלו מבורכות, וכל כך למה, כי האטות היוו הזדמנות נוספת לבדוק האם הדרך שבחרנו בה היא זו שתוביל את היעד, האם ליעד קיימת חלופה אחרת, והאם לא כדאי לשנות מהיעד ולתכנן הכל מחדש.
בהקשר זה נזכרתי באגדה התלמודית על ר' יהושע בן חנניה, שסיפר: "פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים ואמרתי לו באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי ישנם שני דרכים: האחת קצרה וארוכה והשנייה ארוכה וקצרה, והלכתי בקצרה וארוכה. כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדיסין ולא ניתן להיכנס אל העיר. חזרתי לאחורי אמרתי לו: בני, הלוא אמרת לי שדרך זו קצרה! אמר לי: ולא הוספתי ואמרתי שהיא ארוכה"? אגדה זו מבקשת להמחיש את שתי החלופות הקיימות בדרך אל היעד. יש דרך שהיא לכאורה קצרה אולם רצופה היא מכשולים, מהמורות ועיכובים, ויש דרך שנראית ארוכה אולם היא מובילה אותך באופן בטוח יותר אל היעד. הדרך הראשונה מחייבת התמודדות במהלך המסע עם נקודות שלא תמיד ניתן לצפות אותן. ואילו הדרך השנייה הינה ארוכה יותר אך היא גם הבטוחה, היא איטית אך היא מבטיחה. השאלה מה נכון יותר האם הדרך הקצרה או הדרך הארוכה היא שאלה שאדם מתמודד איתה לא פעם בחייו.
האדם מרגע לידתו נמצא "במסע", מסע אישי, קיומי, חברתי, ציבורי. כל מסע מתחיל בנקודה מסוימת והוא מכוון תמיד אל יעד מוגדר. לעיתים הדרך אל היעד נתפסת כפשוטה וקלה. לעיתים הדרך מלווה במכשולים. פעמים שהדרך מוכרת מאוד, והיעד ברור. ופעמים שהיעד ידוע אבל הדרך אינה מוכרת. דרך היא מלשון 'דריכה' שאדם דורך הוא צריך לתת דעתו לדרך, לוודא שאין כל מכשול, שהצעד הבא מוביל לקרקע בטוחה ויציבה, לברר האם הדרך טעונה תיקון ותחזוקה. האם לא נכון להאט את המהירות, לבדוק שוב האם אנו על הדרך הנכונה, האם בכלל נכון לנו היעד, האם הדרך ליעד היא הדרך הנכונה. בעידן המודרני האדם תובע את שלו, ומבקש את הכל כאן ועכשיו, זכות הבכורה מוענקת לאינסטנט, פחות לדרך ויותר לכבישת היעד. להגיע ליעד ולהיות שם באמת מחייב מסע נכון, לעיתים איטי, מלווה בהתבוננות, בבדיקה ובהתקדמות מתאימה לתנאי השטח וליעד הנכסף.
הרגע שבו אתה מצוי ברכב חדש שמסוגל להגיע למהירות גבוהה וליהנות מנסיעה חלקה, ומציית לתמרור שתובע ממך לנסוע על מהירות של עד 30 קמ"ש היא אחד השיעורים החשובים, שניתן לחוות במהלך הנסיעה. ההאטה והמשך הנסיעה השוטפת היו בבחינת החלק המקשר בין 'ויסעו' לבין 'ויחנו'. היציאה מהיעד וההגעה אל היעד הן לא הכל ולעיתים חשובה השאלה באיזו דרך הגענו אל היעד. לא כל דרך יכולה להתאים לכל יעד. ואין היעד מקדש את הדרך. האדם נדרש לשוב ולהתבונן על הדרך בה הוא הולך, לעיתים גם במחיר של האטה. לעיתים מוטלת על האדם החובה לא רק להאט אלא לעצור בצד הדרך ולתקן את הדרך, או לחילופין לחפש מסלול חלופי בדרך אל היעד. ולהבין שמסע קיומי אינו יכול להיות מהיר, אלא הוא חייב גם עצירות, האטות, בחינת הדרך, בירור והגדרת היעד מחדש.
במסעו של האדם אין לנו אלא להתפלל שבדרכנו אל היעד, כמאמר הכתוב: 'יהי נועם ה' אלוהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו", ואילו על האדם מוטלת החובה לתת את ליבו לא רק אל היעד אלא גם על הדרך.
