הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)יהושע וכלב מורים לנו דרך גם בשאלת ארץ ישראל, אך לא פחות מכך בשאלת עמידת האדם מול הלחץ החברתי, ומול האתגרים של היותו מיעוט מציבים לו. הטבע האנושי מעצב מצבים בהם החברה שסביב האדם נוטה לכיוון מסוים, ואילו הוא עצמו סובר אחרת. זו לא הפעם הראשונה שהתורה עוסקת בסוגיה זו. כבר בספר שמות, בפרשת משפטים, היא מצווה "לא תהיה אחרי רבים לרעות״- לאמור, פשוטו של מקרא מצווה על האדם לא לנטות אחר הרוב כאשר הרוב פועל לרע. האדם נתבע להיות בעל חוש ביקורת פנימית, ומתוך כך לאזור אומץ, ולא להצדיק את הרע שהוא עושה בכך שהציבור כולו הולך בכיוון זה. למעלה מכך, המקור היסודי שכולם מצטטים כדי ללמד את הכלל שהולכים אחר הרוב – אומר בפשוטו של מקרא בדיוק את ההפך: "ולא תענה על ריב, לנטות אחרי רבים להטות", לאמור: אל תלך אחר הרבים, כאשר מדובר בהכרעה לא הוגנת של ריב. כמובן שמימוש מצוות אלה אינו פשוט כלל ועיקר, שכן צריך לשים את הגבול בין אומץ ויושרה לבין אנרכיה ומרד, והתורה שבעל פה אכן הבחינה בין שלבי הדיון ובין דרכי ההכרעה של הדיון הציבורי לאור פסוקים אלה.
בפרשתנו מממשים יהושע וכלב את הציווי הזה: הנאמנות לאמת הפנימית, על אף הלחץ הציבורי הרב. נוח בהרבה לזייף זיוף פנימי, ולבטא עמדות שרוב קבוצת הייחוס של האדם מעוניינת לשמוע. "דרך ברייתו של אדם – להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחבריו, ונוהג במנהג אנשי מדינתו" (רמב"ם, הלכות דעות). בשל כך, מחזק ריבונו של עולם את נביאיו, כאשר הם נתבעים על ידו להביא את דבריו בפני העם. הוא אינו מבשר להם כי לא יעמדו בפני התנגדות עזה – להפך, הם צפויים למאבקים בלתי מתפשרים. ברם, עליהם להיות חזקים, לבשר את הבשורה שבפיהם, ולעמוד כצוק איתן מול המנסים לקעקע את דבריהם. נביאי ישראל מהווים מורי דרך לחוסן וליושרה בו מצווה כל אדם. הרב זקס הי״זו, שביקר השבוע בישיבתנו, טען כי בדיוק בנקודה הזו האדם הופך למנהיג. כל עוד שליחותו תואמת גם את טובתו האישית, והוא מתענג על שליחותו – הוא מעמיד את עצמו במרכז, ולא את מהות ייעודו. רק כאשר מנהיגותו אינה משרתת את האינטרסים שלו, ומבחינת עצמו הוא היה פורש, בשל הקושי העצום שהוא נקלע – הוא מתגלה כאיש אמת, והוא ראוי להיות מנהיג בקבוצת הייחוס שלו.
דברים אחה נכונים נאמרו לא כלפי מנהיג בלבד, אלא כלפי חוויית הקיום של כל אדם. היכולת להתכוונן מול האמת הפנימית, לא להתחנף ולא להתייפייף, היא חוויית קיום עצומה. מצפן ההתבטאות המכוון את דרכו הוא היושר והדיוק, הנאמנות והאותנטיות, וכך הופך האדם לנאמן ברית ולחי חיים אמיתיים. יש לכך גם משמעות ציבורית. היו שפירשו שהבעיה המהותית במגדל בבל הייתה "ויהיו כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" – ואין זה משנה מה אמרו; לא לחינם אמרו חכמים כי "סנהדרין שראו כולם לחובה – פוטרין אותו". בכל חברה יש צורך בסערה מתמדת הנובעת מהעובדה שבני אדם שונים מביעים עמדות שונות ואף מנוגדות, ובכך הולכת האמת ומתבררת. הצירוף של יושרה אישית ואומץ, עם החשיבות החברתית של נושאי בשורת אמת – הם שמבוטאים במעשיהם של יהושע וכלב, ומהווים מורה דרך לדורות. זו הרוח האחרת שהנחתה את כלב.
(שלח תשעה)
