העוז והענווה למי ולמי ?

המתנשא

כולו משדר אגו.
הליכתו- כבוד.
הוא בטוח שהשמש זורחת רק עליו.
הוא משוכנע שכל החוכמה, הנוי, ההדר והיופי מרוכזים אצלו.
שפת הגוף שלו אומרת – ראו כמה מוצלח אני.
בלוריתו מתנופפת במידה הנכונה.
שפתיו נעות בדרמטיות כאילו הכריז על גאולת האנושות מטפילים ומזיקים.
תנועות ידיו מדודות וקצובות כאילו היה שחקן תיאטרון מנוסה וותיק.
וכולו משדר אני ואפסי עוד.
אין כמוני. מי כמוני. נודה לשכמותי.
הוא משוכנע שבלעדיו לא בטוח שהשמש בכלל תזרח.
הוא בטוח בעצמו. דעותיו תמיד צודקות. לעולם לא יטעה או חלילה יתנצל.
הדיסטנס הוא הכרחי עבורו. חומת מבצר וגבול ביטחון. הרי לא אחד כמוהו יתערה ויתערבב עם פשוטי העם המיוזעים, העמלים, הבורים, הפרימיטיבים.
שחצנותו אומנתו. ואומנותו שחצנותו.
כולו אומר אגו.
הוא ואפסו עוד.
" אל תבואני רגל גאווה"- מילמל הבעש"ט לפני הסתלקותו…

המפלג
כולו ריב ומדון. עינו צרה בשל אחרים.
הוא ניזון מהעצמת המחלוקת. חרחורי השנאה בוקעים מגרונו.
הפועל 'לפרגן' לא נמצא באוצר המילים שלו. מזונו שיסוי. תפארתו על הניכור.
האחווה ממנו והלאה. הערבות ההדדית זרה לו. האחריות החברתית לא מענינו.
מעשהו קנאה. עצתו פילוג.
אהבת ישראל היא 'שמאלץ' בעיניו. הציניות מקור לחמו.
קשה עליו האחדות. רחוק ממנו השלום.
תורתו פלגנותו. אין לו נחת וקורת רוח גדולה מהזמן בו ישראל מריבין זה עם זה ושונאים זה לזה.
'אדרבה..תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם'…מילמל רבי אלימלך מליז'נסק לפני מותו…

העניו
זה הקם בבוקר ויוצא לעמל יומו ולעשות שליחותו בעולמו בחן ובמאור פנים.
אהבת ישראל שבליבו איננה תלויה בדבר אלא נתונה לכל אדם ברוא בצלם אלוקים.
המבין שאין לך אדם שאין לו שעה ותפקיד, ואין לך דבר שאין לו מקום, וכולם אהובים וכולם ברורים.
זה שחייו חיי משמעות, נתינה וחסד.
זה המוכן למסור נפשו למען מי ומה שצריך, ונכון וראוי , על פי סולם ועולם הערכים עליו גדל.
זה המסוגל להקשיב לחולק עליו, לפרגן לבר הפלוגתא, ולקבל באהבה גם דברי תוכחה ביקורת ומוסר.
היודע שעת לכל דבר ולכל חפץ תחת השמים, ולכולם מקום ותפקיד בעולמו של הבורא.
הבורח מהכבוד ומהמחלוקת. הזוכר למה עלולה לגרום שנאת חינם.
'כל ישראל עברים זה לזה' איננו רק משפט יפה עבורו- אלא תודעה פנימית עמוקה ואמת יום יומית ומחייבת.
' וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה'- אמר הקב"ה על משה לפני מותו…
(קרח תשעה)