אבידן יאיר (דירקטור ופעיל חברתי, לשעבר המפקח על הבנקים)פרשת "נשא" עוסקת בכיצד שומרים שהמחנה שאך זה נבנה לא יתפרק מבפנים. הפרשה נפתחת במילים "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ" כאשר הכוונה אינה רק לספור אנשים. הכוונה גם לשאת את האנשים ובזה, לשאת באחריות, לשאת בנטל, להבין שחברה אינה מתקיימת כאשר כל קבוצה עסוקה רק בזכויותיה, אלא כאשר יש מספיק אנשים שמבינים שגם הם נדרשים לשאת בנטל כלשהו עבור הכלל.
זו אחת השאלות הכואבות ביותר של ישראל כיום. האם עדיין קיים אצלנו רעיון משותף של נשיאה בנטל? של אחריות הדדית? או שכל מגזר ו/או קהילה ו/או חצר עסוקים בעיקר בלהסביר מדוע הנטל צריך להיות מונח על כתפי אחרים. אך ברור הוא שמדינה אינה יכולה להתקיים לאורך זמן כאשר האחריות הלאומית הופכת ל"מוצר סקטוריאלי".
בהמשך הפרשה מופיע הפסוק "וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם". הטומאה כאן אינה רק עניין פולחני. זו אזהרה ברורה מפני הפוטנציאל והסכנה בריקבון פנימי; הסכנה מפני מצב שבו השיח הציבורי הופך לכלי של הסתה, פחד, שיסוי ופילוג; הסכנה מפני מנהיגות שמבינה שלפעמים קל יותר לשלוט בחברה מפולגת מאשר לאחד חברה מורכבת. אבל חשוב להתריע, פוליטיקה של שסע היא תמיד עסקה קצרת טווח עם מחיר ארוך טווח אותו משלמים האזרחים. מנהיגות שמרוויחה מפילוג חברתי עלולה לגלות מאוחר מדי שהיא החלישה את היסודות שעליהם נשען הבית כולו.
ואז מגיעה ברכת הכוהנים, ובמסגרת כתוב "יְבָרֶכְךָ ה׳ וְיִשְׁמְרֶךָ… וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". בימינו אנו, בעודנו קוראים ברכה זו, מדהים לחשוב שהברכה הגדולה ביותר איננה עוצמה, כסף או ניצחון – אלא הדגש הינו שלום. זהו איננו שלום חיצוני בלבד, אלא דווקא הדגש הינו על היכולת של החברה לחיות בשלום עם עצמה. ללא לכידות פנימית, גם המדינה החזקה ביותר כלפי חוץ, עלולה להיסדק מבפנים.
לקראת סוף הפרשה קיימת חזרתיות על קורבנות הנשיאים, כאשר זהו אותו קורבן בדיוק. התורה מוצאת לנכון לתת מקום לכל שבט ולכל נשיא, כאשר בכוונתה להדגיש שאין ציבור מיותר ואין קבוצה שניתן למחוק בשם אינטרס רגעי פוליטי או אחר.
ובסופו של דבר, האחריות איננה רק של הממשלה, של הפוליטיקאים או של המנהיגים. פרשת "נשא" מזכירה שהיכולת להחזיק חברה תלויה גם באחריות של היחיד, של הקהילה ושל הכלל. בדרך שבה אדם מדבר, בדרך שבה קהילה מחנכת, בדרך שבה ציבור בוחר אם להעמיק שסע או לשאת יחד את ה"אלונקה" הלאומית.
נצח של בית אינו נשען רק על כוחו של השלטון, אלא על האחריות המשותפת של אזרחיו לשמור שלא יתפרק מבפנים, ויבטיח קיום איכותי, מכבד, שוויוני, סובלני, תורם ובר קיימה.
יאיר אבידן, דירקטור ופעיל חברתי
