אם יש ספק אין ספק

להטיל ספק זה הדבר הקל ביותר בעולם. אין אף עמדה או דעה שהיא, שלא ניתן לשאול לגביה "ואולי לא?", "ושמא להפך?". בעוד שאדם הטוען לטובת עמדה כלשהי, מתבקש להציג טיעונים בעלי תוכן, להראות את הקוהרנטיות שבעמדתו וכן הלאה, הרי שהספקן המבקר את אותה עמדה, אינו נדרש לעשות דבר פרט לדקלום "ואולי לא?". ישנה בדיחה על אדם שבחלומו באו אליו כל גדולי הפילוסופים להציג בפניו את עמדותיהם, והוא ניצח כל אחד מהם באמצעות משפט המחץ: "זה מה שאתה אומר!". אכן, טענה שאין עליה תשובה.
הנקודה שצריך לשים לב אליה ביחס לספקנות היא, שהיא נמצאת כולה במישור ההכרתי של האדם, לא במישור האונטולוגי. דהיינו, ספקנות אינה אומרת דבר על המציאות הריאלית; כל מה שהיא מבקרת זה את יומרתו של האדם לחשוף את האמת על מציאות זו. אבל המציאות עצמה, תהא אשר תהא, קיימת ותתקיים, בלי קשר לדעותיו של האדם לגביה. הרבה עובדות ריאליות אינן ידועות לנו, בהיותן מרוחקות מאיתנו במרחבי החלל ו\או הזמן. אבל חוסר הידיעה שלנו, והדעות השונות הנשמעות בנושאים אלה, אינן משנות את העובדות.
הספקנות, אם כן, אינה אלא עמדה נפשית. כמובן, גם האמונה היא עמדה נפשית, שאינה תואמת בהכרח את המציאות הריאלית – לא כל האמונות הן נכונות; אולם האמונה מנסה לכוון אל המציאות הריאלית. המאמין שואף להגיע להתאמה בין אמונותיו ובין המציאות. לעומת זאת, הספקנות אינה אומרת דבר על המציאות הריאלית.
חשוב להיות מודעים לכך, כדי לסלק טעות נפוצה. בניגוד למה שחלק מהספקנים סבורים, ספקות אינם מפריכים טענות אמת. אם מישהו משמיע דעה, וטוען טענה כלשהי על המציאות, העובדה שניתן להפטיר כלפיו "ואולי לא?", אינה מהווה הפרכה לתיאוריה שלו. המציאות הריאלית, כאמור, אינה מושפעת מספקנותם של בני אדם כלפיה, וממילא טענות בדבר המציאות עשויות להיות אמיתיות, גם אם יועלו כנגדן כל הספקות שבעולם.
דווקא כוחה הבלתי מוגבל של הספקנות, להטיל את ספקותיה כלפי כל טיעון וטענה שהם, הוא זה המרוקן אותה מתוכן. מכיוון שישנה מציאות ריאלית כלשהי, הרי שלפחות חלק מטענות האמת כלפיה הן נכונות; ומכיוון שניתן להעלות ספקות כלפי כל טענת אמת שהיא, הרי שהספקנות השיטתית שוללת בהכרח גם את טענות האמת הנכונות, ובכך מפספסת כל אמונה נכונה או ידע של המציאות. על כל דבר אפשר לומר "אולי לא", אבל בסופו של דבר יש משהו שהוא "כן"; המאמין אולי יגיע אליו – הספקן בוודאי שלא. המאמין מנסה לברר את האמת, ולוקח על עצמו את הסיכון שבטעות; הספקן מעדיף שלא לנסות, וממילא אינו צודק ואינו טועה, שכן אינו טוען דבר.
כיוון שהספקנות כנקודת מוצא היא כאמור עמדה נפשית, אין לה שום עדיפות על פני האמונה. אין זה נכון שברירת המחדל היא להטיל ספק בכל דבר, ולהאמין רק במה שמוכח מעבר לכל ספק אפשרי (ואין דבר כזה). אין לגישה זו כל יתרון על פני הגישה המוכנה לקחת סיכונים, לטעון טענות אמת, ולקוות להגיע דרכן להכרת המציאות. דומה הדבר לשני מסלולי השקעה בבנק, האחד נטול סיכונים ונטול רווח, והשני כרוך בסיכונים גבוהים ובסיכויים לרווח גבוה במקביל. הבחירה בין שני המסלולים היא עניין של נטייה אישית; העובדה שפלוני בחר במסלול הראשון, אינה "מפריכה" את המסלול השני. אמנם הדוגמא אינה מדויקת, שכן גם הספקן בסופו של דבר מקבל החלטות מעשיות, ובכך לוקח על עצמו סיכונים. כיוון שכך, מי אמר שהסיכונים שבספקנות, כמו החמצת האמת, קטנים יותר מאשר הסיכון שבאמונה? האם לא עדיף להמר על אמת כלשהי, מאשר לפסוח על כל הסעיפים בלי לבחור באף אחד מהם?
(קורח תשעה)