מה ההבדל בין אמונה לתקווה?

אמונה היא תחושת שכנוע לגבי נושא מסוים. כאשר אני מאמין בטענה כלשהי, אני למעשה משוכנע (במידה כלשהי) שזו אכן המציאות. לעומת זאת, תקווה אינה מתיימרת לומר משהו על המציאות, אלא היא ביטוי של רצון – כשאני מקווה למשהו, אני רוצה שכך יהיה במציאות.
אולם למרות הבדל זה, יש קרבה בין השתיים. זאת משום שכדי שאוכל באמת לקוות שמשהו נכון, עלי להאמין שהוא לפחות יכול להיות נכון. אני לא מקווה שאוכל פתאום לעוף, או שהרובוטריקים יקפצו אלי לביקור; הייתי רוצה שזה יקרה, אבל אני לא מאמין שזה אפשרי, לכן איני מקווה לכך. לעומת זאת, אני מקווה שאזכה בלוטו או שיבוא המשיח, משום שאני מאמין שזה אפשרי. אין לי הוכחות לכך שזה יקרה בפועל, אבל כדי לקוות לא צריך הוכחות, רק אפשרות.
לתקווה יש יתרון על פני האמונה. מכיוון שהאמונה מנסה לומר משהו על המציאות, עליה להסתמך על ראיות מסוימות כדי להיחשב רציונלית. אם אני מאמין שיש אלוקים, או שיש חיים לאחר המוות, או שיבוא המשיח, עלי להסביר מהי ההצדקה להאמין בכך. לעומת זאת, אם אני מקווה שיש אלוקים, חיים לאחר המוות או משיח, אין לי צורך להצדיק את התקווה; כל עוד מושא התקווה הוא בגדר האפשרי, אותה תקווה יכולה להיות רציונלית, ללא צורך בראיות. זה נכון גם לגבי נושאים ארציים: הורים שבנם החייל נעדר מזה שנים רבות, כנראה לא יהיו רציונליים אם יאמינו שהוא בחיים (כי רוב הסיכויים שהוא לא), אבל יהיו רציונליים אם יקוו שהוא בחיים (כל עוד יש אפשרות כזו, ולו קלושה).
עיקרון זה נכון לא רק לגבי התקווה, אלא גם לגבי החשש. אפשר להאמין שמשהו רע יקרה או קרה, ואמונה זו תהיה רציונלית רק אם יש לה הצדקה, ואפשר לחשוש מפני אותה מקרה, והחשש יהיה רציונלי כל עוד המקרה הוא בגדר האפשר. אני לא חושש שמחר בבוקר אהפוך לחרק ענק, אבל כן חושש שתפרוץ מלחמה, או שאיענש בגיהנום אחרי מותי. כל עוד יש אפשרות, יש מקום לתקווה או לחשש.
התקווה או החשש מבטאים אפוא סוג של אמונה בסיסית. מהם אפשר להתקדם הלאה, לאמונה חזקה יותר.
(דברים תשעז)