לפרוץ את מחסום המוות

הרבה אנשים פוחדים מהמוות, אבל בפועל הוא צורך קיומי של האנושות, חלק מהזהות שלה

תחיית המתים היא אחד מעיקרי האמונה ביהדות, עד כדי כך שחז"ל קבעו שהכופר בכך אין לו חלק לעולם הבא.

מעניין לראות את ההבדלים בין הגישות השונות לרעיון של החייאת מתים. בתנ"ך מסופר על שני נביאים שהחיו מתים – אליהו ואלישע. מדובר אמנם בנס מרשים, אבל הוא לא נתפס כחריג לעומת הניסים האחרים שהם חוללו. בגמרא נאמר שמפתח תחיית המתים נמצא בידי הקב"ה, אבל לעומת זאת יש לא מעט סיפורים על תנאים ואמוראים שהחיו מתים כלאחר יד, כאילו לא מדובר בעניין מסובך במיוחד. כך למשל החיה רבה את ר' זירא לאחר ששחט אותו מתוך שכרותו בפורים (מגילה ז, ב), ר' חנניה בן חכינאי החיה את אשתו שפרחה נשמתה כאשר ראתה אותו בהפתעה לאחר שנים רבות (כתובות סב, ב), ור' חנינא בר חמא החיה את עבדו ההרוג של הקיסר אנטונינוס, שאמר על כך: "יודע אני שהקטנים שבכם מחיים מתים" (ע"ז י, ב). גם רבי יוחנן החיה את רב כהנא לאחר שהקפדתו עליו גרמה למותו (בבא קמא קיז, א).

להבדיל, באגדות ובספרות הפנטזיה נתפס המוות פעמים רבות כמחסום שאי אפשר להחזיר את מי שעבר אותו מבלי לשלם מחיר כבד. במיתולוגיה היוונית ידוע סיפורו של אורפאוס, שניסה לחלץ את אהובתו מהשאול אבל נכשל ברגע האחרון. יצירות מז'אנר האימה, כמו "כף הקוף", "הרברט ווסט – מחיה מתים", ו"בית כברות לחיות מחמד" מלמדות שהפרת חוקי הטבע באמצעות החייאת מתים גורמת להם לחזור בצורה מפחידה, מעוותת וזדונית, כך שמוטב לתת להם לנוח את מנוחתם.

נראה שהסיבה היא ההכרה בכך שהמוות הוא לא סתם אירוע, אלא גבול הגזרה המגדיר את הקיום האנושי. מציאות בה ניתן להחיות מתים בפשטות היא משהו שהדמיון נרתע ממנו בתחושת אי נוחות. זו לא סתם הפרה של חוקי הטבע, כמו כל קסם, אלא הפרה של עיקרון קוסמי-מטאפיזי כלשהו, שאילו תתאפשר תשנה את האנושות בדרכים שאנחנו לא רוצים לחשוב עליהן. הרבה אנשים פוחדים מהמוות, אבל בפועל הוא צורך קיומי של האנושות, חלק מהזהות שלה.

אבל היהדות מלמדת אותנו שהמצב הזה הוא זמני, ושבסופו של דבר ייפרץ המחסום הזה ותופיע מציאות של "ובילע המוות לנצח".

לעילוי נשמת דודתי היקרה, דסי קמיל ז"ל

(שופטים תשפ"א)