חשיבותם של הקישוטים הקטנים

בואו ואגלה לכם סוד: אין שום חובה על הכלה להתקשט ביום חתונתה. לא מדאורייתא ולא מדרבנן. אין צורך בשמלה לבנה וחגיגית, בעיצוב תסרוקת, באיפור, בתכשיטים. גם אם הכלה תגיע לחופה מלוכלכת ולבושה בפיג'מה בלויה, הקידושין יהיו כשרים למהדרין.
אז למה הכלות נוהגות בכל זאת להתקשט לחופה? כי הן אוהבות את החתן ורוצות למצוא חן בעיניו. כי הן מכבדות את המעמד החגיגי. כי הן רוצות להשקיע ואפילו לשלם לא מעט בשביל מה שחשוב להן. כי הן מבינות שבכל התחומים, הדברים הקטנים שאדם עושה מעצמו עושים את ההבדל בין חובה יבשה לאהבה אמיתית. מי שחי רק לפי החוק היבש, ההוראות הכתובות בספר, ימצא את עצמו מנותק מהחברה האנושית. אי אפשר לנהל זוגיות בריאה רק על סמך ההתחייבויות בכתובה, לנהל קשרי ידידות רק לפי הלכות שכנים, לחנך ילדים ולכבד הורים רק על סמך הוראות כתובות כלשהן. החוק הוא תמיד המינימום שנדרש כדי למנוע הרס ונזק, אבל כל אדם נורמלי שואף ליותר מזה. כשם שהאדם אינו מסתפק במינימום במזונו, לבושו ודירתו, אלא משקיע בהם כדי להפוך אותם לנעימים, נוחים וידידותיים, כך משקיע האדם במערכות יחסים שחשובות בעיניו, ונותן מעבר למינימום שהוא מחויב לו רשמית.
והנמשל – מנהגי ישראל. אם נשווה את עם ישראל לכלה, כפי שעשו הנביאים לא פעם, הרי התורה שבכתב היא הגוף – החלק הבסיסי והיסודי ביותר; התורה שבעל פה היא הלבוש, שבלעדיו אי אפשר לצאת לרחוב ולהיראות בחברה; והמנהגים הם התכשיטים והקישוטים – התוספות שמראות רצון טוב ושאיפה להשקיע בקשר הזה יותר מהמינימום. נכון, הם לא החלק החשוב ביותר ביהדות, ולפעמים הם נראים מכבידים ומיותרים – אבל הם מה שמבטא את האהבה האמיתית בין עם לאלוהיו, את מה שקיבלנו על עצמנו באופן חופשי וללא חובה. "כי טובים דודיך מיין – חביבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה".
יש כאלה שרק מחפשים להקל מעל עצמם את עול תורה ומצוות. מבחינתם, עצם ההצבעה על כך שדבר מסוים הוא בגדר מנהג, "רק" מנהג, זו כבר סיבה להשליך אותו מאחורי גוום בלי מחשבה שנייה. אחרים משקיעים קצת יותר, וכותבים מאמרים הלכתיים במטרה לערער את תוקפם של מנהגים שלא מוצאים חן בעיניהם. כמובן שלא כל מנהג הוא אכן רצוי, ולפעמים יש סיבות שמצדיקות ויתורים או שינויים במנהג; ידועה האמרה ש"מנהג" יכול להיות אותיות "גהנם". אבל כאן מדובר לא על מנהגי שטות שחלחלו ליהדות או על תופעות מזיקות, אלא על מנהגים שהתקבלו על גדולי ישראל ורוב עם ישראל לדורותיו. מי שמערער אותם רק בגלל שהם לא בגדר הלכה מחייבת, כנראה שאין בו הרבה אהבה כלפי ה' והתורה. הוא מבקש להישאר במינימום של "מה חובתי ואעשנה". אילו היה יכול, היה בוודאי נפטר בשלב הבא גם מכל המצוות דרבנן, שהן רק "המצאה של חכמים" (כמובן, חוץ מאלה שמקילות יותר מהתורה שבכתב), ונשאר עם איזו גרסה דלילה וקלילה של היהדות, כיפת-גרוש לצאת ידי חובה ותו לא. הם יכולים לתרץ את התנהגותם בתירוצים יפים, ולדרוש על כך שהעיקר הוא כוונת הלב ולא המעשים החיצוניים; מעניין אם גם בחתונה ובזוגיות שלהם הם מסתפקים בכוונת הלב, והאם גם הבית שלהם מורכב מהמינימום הדרוש לקיום בסיסי…
אני גאה לקיים את מנהגי אבותיי ברצון ובשמחה, בלי להתלונן ובלי לחפש קולות ופרצות במנהגים אלה. אני חובש כיפה ומגדל פאות, לא אוכל קטניות בפסח, מתענה בצומות שקבעו חכמים, שומר שש שעות בין בשר לחלב. אלה הקישוטים הקטנים שאני יכול לתת לכבוד ה'.
(שלח תשעה)