שתי מיתות הראויות לקרח

ד"ר יושי פרג'ון
אונ' בר-אילן

ידוע לכל שקורח מרד במשה ונענש על כך במוות נורא. למרבה ההפתעה איש אינו יודע בוודאות מהו אותו מוות נורא שפקד אותו. אפשרות אחת היא שקורח נשרף באש שירדה מן השמים, לצד מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת. אפשרות שנייה היא שקורח נבלע באדמה יחד עם דתן ואבירם. חוסר הבהירות שבסיפור, הביאה את רבי יוחנן להציע אפשרות שלישית ומפתיעה: "קרח לא מן הבלועים ולא מן השרופין. לא מן הבלועין, דכתיב (במדבר ט"ז, לב): '[וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם] וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח' – ולא קרח! ולא מן השרופין, דכתיב (כ"ו, י): 'בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ' – ולא קרח!" (סנהדרין ק"י, א). הפסוקים שמצטט רבי יוחנן אכן עוטפים את מותו של קורח בערפל, אולם קשה לאמץ את מסקנתו, שהרי ככלות הכול קורח מת באותו מאורע. השאלה היא, מדוע התורה מקשה עלינו לדעת האם הוא נבלע באדמה או שנשרף באש?
לפני שנשיב על השאלה, שומה עלינו לדון בעניין נוסף: מדוע בעצם נענשים המורדים בשתי מיתות שונות ולא במיתה אחת? ההסבר הסביר ביותר הוא שלמרות שמדובר במרד אחד, עומדות מאחוריו שתי קבוצות של מורדים. הקבוצה הראשונה ובה קורח ומאתיים וחמישים מנהיגים, באה לפני משה כשהיא טוענת: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (ט"ז, ג). זהו מרד קדוש של אנשים המבקשים (לפחות להלכה) להתקרב לקב"ה.
אלא שיש קבוצה נוספת של מורדים בראשותם של דתן ואבירם. קבוצה זו כלל אינה באה לשטוח את טענותיה לפני משה, אלא נשארת באוהליה. כשמשה שולח אליהם, הם טוענים בחוצפה: "לֹא נַעֲלֶה! הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר?! אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם! הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר?! לֹא נַעֲלֶה!" (יב-יד). לא קרבת אלוקים מבקשים דתן ואבירם, ומדבריהם משתמע שהם כלל לא מאמינים בו. לא ה' העלה אותם ממצרים, ולא ה' העניש אותם בחטא המרגלים. הכול הוא מזימה של איש רודף שררה – משה.
הקב"ה טורח להתאים לכל אחת מן הקבוצות את העונש הראוי לה. אלה שזעקו לקרבת ה', זוכים לה במידת-מה: "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת" (לה). אלה ש"נִאֲצוּ… אֶת-ה'" (ל), וזעקו על ארצם 'הגזולה', זוכים גם כן למוות הראוי להם: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם… וְאֵת כָּל הָרֲכוּש" (לב).
אך מה מביא שתי קבוצות מנוגדות כל כך לשתף פעולה זו עם זו? – שתיהן מתנגדות להנהגה הקיימת. ישיבה "באופוזיציה" יוצרת לעתים בריתות פוליטיות תמוהות. ומיהו יו"ר האופוזיציה בסיפורנו? קורח.
היות שקורח מאחד את שתי הקבוצות למרד אחד, ראוי הוא לחלוק את גורלן של שתי הקבוצות, כדברי חז"ל: "אלו היו נבלעים, ואלו היו נשרפים…וקרח לקח (לקה) יותר מן כולם, שנשרף ונבלע. ולמה נעשה בו שני דינים? שאילו נשרף ולא נבלע, היו הבלועים מתרעמים ואומרים שלא הביא עלינו את כל הפורענות אלא קרח, והרי הן בלועין והוא ניצול! ואילו היה נבלע ולא נשרף, היו השרופין מתרעמין ואומרים שלא הביא עלינו את כל הפורענות הזו אלא קרח, והרי הן שרופין והוא ניצול! לפיכך נידון בשתי מיתות: ליהטו האש תחלה… וקיפלתו האש כדור, והאש מגלגלת בו, עד שהביאתו לפי הארץ לבין הבלועים" (תנחומא [בובר] קרח כ"ג).
הטענה המוסרית של המדרש מוצדקת לגמרי, אלא שבעולם הממשי אדם יכול למות פעם אחת בלבד (או בשריפה או בבליעה). זאת ועוד, התורה אינה טוענת שקורח מת בשתי מיתות, אלא דווקא מטשטשת את נסיבות מותו. משום כך, מוטב להציע הסבר מעט שונה.
כשהתורה מטשטשת את האופן שבו קורח מת, היא מאלצת את הקורא להתלבט שוב ושוב האם לשרוף אותו באש או להשקיע אותו באדמה (תופעה זו מכונה "רב מערכתיות במילוי פערים"). מתוך כך נידון קורח, לפחות מבחינה ספרותית, לא רק למוות אחד (כפי שהמציאות מחייבת), אלא לשתי המיתות הראויות לו מבחינה מוסרית: להיבלע עם אלו שהובילם למוות בבליעה, ולהישרף אלו שהוליכם למוות באש.
*(קורח תשעה)