החינוך לתפילה

צביקה מור PCIL
מאמן הורים, ילדים ונוער
אחד האתגרים החינוכיים המורכבים ביותר של מחנך או מחנכת הוא ההתמודדות עם סוגיית התפילה. לרוב מוצגת הדילמה של המחנך ביחס לתפילה כ"שאלת מליון הדולר", שאלה שכמעט ולא ניתן למצוא לה פתרון המניח את הדעת. ההתמודדות עם התפילה איננה עוד קונפליקט פשוט בקשר למסיבת חנוכה או השתתפות תלמיד בטיול שנתי. מדובר במתח יום יומי, המעלה שוב ושוב את סוגיית האיזון בין רצון ובין כפייה בחינוך בכלל ובקיום מצוות בפרט. קשה לנו, כמחנכים, לראות בתפילה סוגיה 'משמעתית', אך כשאתה מוצא את עצמך מתחיל תפילה בבוקר עם רבע מהכיתה – בא לך להתפוצץ. ועוד לא דיברנו על "איכות התפילה" של אלו שכן נמצאים. ברם, המְתנה עד שהתלמיד "ירצה" מעצמו להתפלל עלולה לפרום את הגבולות הבסיסיים הנדרשים כדי לחנך לתפילה בפרט ולמצוות בכלל.
בלימוד תורה המצב פשוט בהרבה. יש דף עבודה להגיש בסוף השיעור ויש מבחן למחרת. נוכח עזרים אלו, התלמידים לומדים די טוב. בפועל, הם קיימו מצות תלמוד תורה. אמנם זה אולי בבחינת לימוד "שלא לשמה", אך שנינו "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". לעומת לימוד תורה, התפילה היא משהו אחר. האם נערוך דפי עבודה בתפילה או נקיים מבחנים? התפילה היא באמת משהו עצום וגדול, שוות ערך לעבודת הקרבנות. השקיקה לתפילה כמוה כשקיקה לבניין המקדש. מכאן גדולתה ומכאן הקושי העצום במימושה.
זאת ועוד. במצוות רבות אחרות, נדרשת 'כוונה' לזמן קצר ביותר. כמה שניות לוקח לברך ברכה או להדליק נרות חנוכה? כמה זמן לוקח ליטול לולב או להפריש חלה? מתרכזים לזמן קצר ביותר, וזהו – משוחררים לשגרת היום ולשיטוט המחשבות. אך בתפילה נדרשים לדבר שונה לגמרי. בתפילה הלב אף פעם לא רשאי לצאת להפסקה. אסור לו. התפילה צריכה לתפוס את כל יישותי, כשעבודת הלב היא עצמה ליבה של התפילה.
לכמה זמן? – תלוי לאיזה מניין נפלת. לפעמים אני שומע בחדר המורים אמירה מלאת עומק ואופק חינוכי, הקולעת לנפש הנער כמו: "ארבע שעות בפייסבוק הוא יכול, ומעשר דקות של ערבית הוא מבריז?". ומה נלין על הנער הרך כשמסביבו מבוגרים רבים שבמקרה הטוב באים לתפילה כרוטינה יומית ותו לא ובמקרה הרע עסוקים בבית כנסת בעיסוקים אחרים לגמרי?

מה עושים?
כבכול אתגר רוחני או חינוכי, עלינו להפסיק לכבות שריפות ולנסות לנתח את הסוגיה לעומק.
הבה נחשוב לרגע: איזה אישיות נדרשת כדי להצליח להתפלל מקירות הלב?
מהן התכונות הרצויות לנפש המתפללת?
עד מהרה נגלה כי קשה להגיע לתפילה משמעותית בלי טיפוח של כמה תכונות יסוד:
א. התמדה. התפילה דורשת התמדה מאין כמותה.
ב. התבוננות: התפילה דורשת יכולת להתבונן בתוכי בכנות. לא במסך ולא באתר של מישהו אחר.
ג. חריצות וזריזות. אפשר ללמוד תורה בהידור בפיג'מה בבית החמים והנעים עם קרואסון חם ושוקו מהביל. אין חובה ללמוד דווקא בבית המדרש, למרות שזה ודאי טוב יותר. אך התפילה לכתחילה היא במניין ובבית כנסת. שרב, צום, שלג, עייפות וצמא אינם תירוצים לגיטימיים.
ד. ציבור. התפילה מחייבת הכרה בערכו של הציבור ובהתחשבות בו. בביתך אתה האדון ואילו בבית כנסת אתה רכיב אחד קטן של תפילת הציבור, חלק מהמאמץ הקולקטיבי. וכן, עליך לעמוד בקצב, לצמצם פערים כדי שהתפילה תהיה תפילה בציבור ולא רק תפילה במניין.
ה. לב. כדי להתפלל על אמת, צריך שיהיה לך לב. אם נושאי התפילה אינם קרובים ללבך, יפה שבאת לבית הכנסת ואפילו בזמן, אך לך ולתפילה מכנה משותף צר ביותר. זה דורש עבודה.
ו. מבט פנימי. תלמידנו מוכנים להפגין למען ארץ ישראל ואפילו להיעצר אם צריך. הם מתנדבים אחת לשבוע ב"קו לחיים" במשך שנים ולומדים בחברותא דו-שבועית עם ילד בכיתה ז' בפרויקט "מחזור מאמץ מחזור". בכל אלו הפרס הוא מידי. אך התפילה דורשת עבודה רוחנית שהשפעתה אך התפילה דורשת עבודה רוחנית שהשפעתה סמויה ובוודאי אינה מורגשת באופן מיידי. נדרש פיתוח של מבט פנימי שתאפשר נכונות לעסוק בדברים שלא רואים את תוצאותיהם בעין.
אם נשים לב, טיפוח הערכים שברשימה חלקית זו, דורש שנים רבות של עבודה עצמית, תרגול ובניין אישיותי שלם. ועוד לא דיברנו על התפילה עצמה ותוכנה. כל אלו מעידים על גודלה של התפילה. "דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם". אכן, הניסיון להכניס את התפילה למסגרות משמעתיות לא רק שאינו מגדל את הפירות הרצויים, אלא גם מפספס ופוגע בקשר של בני הנוער עם ריבונו של עולם. אולי הזלזול בתפילה מתחיל מהעובדה שאנו אוכפים אותה באותם כלים בהם מייצרים משמעת בלימודי התיכון ובחדר האוכל?
אם כן, מהי הנוסחה הנכונה? נראה כי העיקר הוא ריצה לטווחים ארוכים לשם בניית אותן תכונות נפש שמנינו לעיל. זאת במקביל ליצירת תמהיל נכון של מתן אפשרות לבחירה אישית מצד אחד, ושמירה על גבולות המסגרת החינוכית מצד שני.
האם יש בנו את הסבלנות לטפח תכונות אלו, אף כי פירותיהן יתגלו רק בעוד שנים?
האם נשכיל בינתיים לעסוק עם תלמידינו בענייני תפילה בעיון ובהרחבה?
הנמצא דרך למנוע הפקרות אך בו זמנית להותיר את התפילה כפנינת חמד ואי של רצון ובחירה בים הגועש של המשמעת, הטבלאות והעמידה בזמנים?
בידינו הדבר.
ואולי, כדאי שנתפלל על זה.
(קורח תשעה)