מערכת שבתוןהרב יואל מנוביץ
ראש ישיבת הגולן
האדם הוא נזר הבריאה, "ותחסרהו מעט מאלוקים". בעל חכמה, בינה ודעת, ומאידך, באותו פסוק נאמר גם "מה אנוש כי תפקדנו" – "כאבק פורח וכחלום יעוף". יתוש נטוש כהגדרת הקדמונים או "רביעית דם וכזית מוח" בלשונו של הרב קוק זצ"ל.
החטא הראשון, ששינה את העולם ואת המין האנושי, היה השאפתנות והרצון לדעת הכול. הרעיון השחצני שהציע הנחש ומצא חן בעיני חווה, להיות "כֵא-לֹהִים יֹדעֵי טֹוב וָרָע". הרעיון שהכול יהיה מובן ונשלט בידי האדם נשלל בידי הקב"ה שאמר, "ומֵ עֵ ץ הַ דַ עַ ת טֹוב וָרָע לֹא תֹאכַ ל מִ מֶנּו כִ י ביֹום אֲכָלְךָ ממֶנּו מֹות תָמות" ומאז אותו חטא נגזרה מיתה על העולם. המוות הוא תוצאת החטא, והמת מטמא את הנוגע בו. תיקון טומאת המת בא על ידי פרה אדומה, שהיא סמל ה"חוקים", סמל הלא מובן. את תאוות הדעת השחצנית וחסרת הריסון מתקנים על ידי ביטול הדעת לדעת עליון. באמצעות ההכרה שישנן הבנות מעבר להבנות המין האנושי. הפנמת הרעיון הזה, היא המסר של מצוות פרה אדומה כמובא במדרש רבה:
"זאת חקת, זה שאמר הכתוב, מי יתן טהור מטמא, לא אחד, כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיה מאמון, מרדכי משמעי, ישראל מעובדי כוכבים, העולם הבא מעולם הזה. מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן לא יחידו של עולם? תמן תנינן בהרת כגריס באדם טמא פרחה בכולו טהור מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן לא יחידו של עולם? תמן תנינן האשה שמת ולדה במעיה והושיטה החיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד. המת בבית הבית טהור, יצא מתוכו הרי הוא טמא, מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן לא יחידו של עולם? תמן תנינן העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים, היא גופה מטהרת בגדים, אמר הקדוש ברוך הוא חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי".
על פניו הדברים נראים אבסורדים: כיצד יתכן שאברהם, הגדול בענקים, יוצא מתרח? מדוע אם המת בבית, הבית יהיה טהור, ואם המת יצא מהבית, הבית יהיה טמא? מדוע דין בהרת כגריס הוא טמא, אך אם פשטה בכולו, טהור? הדברים לא מתיישבים עם ההיגיון והשכל הישר, אך המדרש אומר: "מי עשה כן, מי ציווה כן, לא יחידו של עולם?!". יש בעל הבית ודעתו נשגבה מאד. אין לנו, בני האדם קרוצי חומר, יכולת להבין הכל.
לכאורה הדברים נראים כעומדים בסתירה לדרכו של בית המדרש, הרי אנו מדריכים להיאבק על ההבנה והתפיסה בסוגיה, לשאול, לברר ולא להשאיר אבן על אבן ללא חקירה.
הדברים יובהרו לאור דברי הרמב"ם בסוף הלכות מעילה. בדבריו שם הוא מנסה להתמודד עם קושי יסודי הקיים באיסור מעילה: מה משנה והופך את החפץ המסוים לחפץ שמתחיבים עליו במעילה? יכול היה הרמב"ם לומר שזה חוק אלוקי, וכשאר חוקי התורה שאין בהם טעם, אך הוא בחר בדרך אחרת. הוא פותח בהאדרת הדעת ובהעצמת הלימוד וההבנה: "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כוחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה, ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה' ואפילו היה שוגג צריך כפרה, קל וחומר למצוה שחקק לנו הקדוש ברוך הוא שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול… וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים ומן העכו"ם שהיו משיבין על החוקים, וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם, היה מוסיף דביקות בתורה, שנאמר "טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך".
מדברי הרמב"ם ברור שאין סתירה. אדם צריך לידע מה למעלה ממנו, צריך לדעת שיש גבוה מעל גבוה ויש שכל מעל שכלו. ומתוך הבנה זו ויחד איתה, הוא צריך להתבונן במשפטי התורה הקדושה כפי כוחו, וכל חייו לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים גם את הנשגב מבינתו.
(חוקת תשעה)
