ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)"וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם. וְלֹא־הָיָ֥ה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה" (במדבר כ', א'-ב'). שתי מילים קצרות וחרישיות – "ותמת שם מרים" – מציינות את מותה של אחת הדמויות החשובות בתולדות עם ישראל. אין הספד, אין מספידים, אין תיאור של אבל – רק מוות. ואז, כמעט מייד, באה ההצהרה המטלטלת: "ולא היה מים לעדה". חז"ל קושרים את הדברים באופן ישיר – כל עוד מרים חיה, באר מרים ליוותה את העם במדבר וסיפקה מים; עם מותה, פסקו המים. החיבור בין מותה של מרים ובין היעדר המים נושא עמו מסר עמוק מאין כמותו: לא תמיד אנו מודעים לחשיבותו של אדם כל עוד הוא איתנו. רק כשנעלם – כשאין יותר מים, כשאין יותר נוכחות – אנחנו מבינים מה איבדנו.
בספרות המקראית והעברית בכלל, מים הם הרבה יותר ממשאב טבעי – הם סמל לשפע, חיים, ברכה, טוהר ואף רוחניות. כאשר התורה מדגישה ש"לא היה מים לעדה", היא מאותתת לקורא: משהו עמוק הרבה יותר ממקור שתייה פסק עם לכתה של מרים. נוכחותה העניקה חיים – במובן הגשמי והרוחני גם יחד. היא לא רק הובילה את הנשים בשירה לאחר קריעת ים סוף; היא הייתה עוגן רוחני, מלווה, שורש של חסד יציב במדבר הסוער.
kobu-agency
מוות חושף רגשות שהיו רדומים. אנו מתעוררים לאהבה, להערכה, לרגשות אשם. דווקא היעדרו של אדם מאיר את משמעותו. זוהי תופעה אנושית מוכרת, שמלווה את התרבות האנושית לאורך הדורות: לא מבינים כמה מישהו יקר – עד שהוא איננו. כך היה עם מרים – מנהיגה נשית עוצמתית, נביאה, אחות דואגת, אך נדמה שלא זכתה להכרה של ממש בחייה. מותם של אהרון ומשה מלווה באבל ציבורי נרחב ומתועד, אך מותה של מרים, אולי בשל היותה אישה, מתרחש "בשקט" – עד שהתוצאות מדברות בעד עצמן: אין מים. הלחץ מתחיל. העם מתלונן. החסר הופך מובהק.
זוהי אמירה חינוכית עזה גם לימינו: מנהיגים שקטים, אנשי חסד, הורים, מורים, גננות, עובדים סוציאליים – לעיתים אינם זוכים להכרת תודה, עד שהשקט נעלם והחברה מבינה מה היה בידיה. מרים מייצגת את אלה שתרומתם לא נמדדת ברעש, אלא בפעולה שקטה ומתמשכת – עד שנוצרת תלות עמוקה שלא הורגשה עד לכתם. כמה פעמים ילדים מעריכים את הוריהם רק בבגרותם, או כשכבר אינם? כמה תלמידים מבינים את כוחם של מורים רק שנים אחרי סיום הלימודים? וכמה חברות לומדות להוקיר ערכים רק כשנשמטת הקרקע תחת רגליהן?
גם בשיח הציבורי של ימינו אנו עדים לתופעה דומה. כמה פעמים מדינאים, אנשי רוח, אנשי תרבות – חווים השפלה, הדרה או התעלמות בחייהם, וזוכים לתשבחות רק לאחר מותם? כמה פעמים נשמעים הספדים חמים למי שבעודם בחיים כמעט ולא הוזכרו? ההתייחסות אל מרים מלמדת על הצורך לבחון מחדש את הדרך בה אנו מכירים בתרומתם של אנשים בחייהם, לא רק לאחר לכתם.
בהקשר הפוליטי, ניתן לראות כיצד פעמים רבות מעריכים את פועלו של מנהיג רק כאשר באים אחריו כושלים, והחברה חשה פתאום את חסרונו. בעולם התרבות – יוצרים, סופרים ומשוררים רבים סבלו מביקורת ואף מהתעלמות בחייהם, והפכו לאבני יסוד של התרבות לאחר מותם: פרנץ קפקא, וינסנט ואן גוך, לאה גולדברג, יאנוש קורצ’אק, זאב ז'בוטינסקי, מנחם בגין, יצחק רבין. אלו הם "בארות" שהזרימו תוכן, הנהגה או השראה, אך רבים לא ידעו להוקיר את תרומתם עד שהמים פסקו.
כאשר מרים איננה – יש ואקום. אין מים. אך התורה לא עוצרת כאן. המים יוחזרו – דרך הסלע, דרך הנהגה מחודשת, דרך לימוד. האובדן מכאיב, אך גם מוליד אחריות חדשה: להמשיך את המסורת, לדאוג שהמעיין לא יתייבש. כך גם בחיים – אובדן של אדם יקר יכול לרסק, אבל גם להזכיר לנו מה חשוב, ולהעניק דחיפה להמשיך את דרכו, לזכור את ערכיו, לחקות את חסדו. במובנים רבים, כך ממשיכה מרים לחיות בעם ישראל.
בעולם הלאדינו, שימרה הקהילה היהודית הספרדית חכמת חיים מדור לדור, דרך פתגמים שמזקקים עולמות שלמים במשפט אחד. פתגם לאדינו ישן אומר:"Al Muerto el respekto, al bivo el karinio" למת – הכבוד; לחי – החיבה. זו קריאה כנה וחדה להעניק חיבה לאנשים כל עוד הם בחיים, ולא לחכות עד שיהיה מאוחר מדי. הפתגם מתכתב היטב עם סיפורה של מרים – שעל אף תרומתה הרבה, נדחקה לשוליים בחייה וזכתה לכבוד רק לאחר מותה.
כיום, עם כל הקדמה והטכנולוגיה, לא נעלמה התכונה האנושית המוזרה הזו – להעריך בדיעבד. במובנים רבים, פרשת חוקת קוראת לנו להתעורר לפני שיהיה מאוחר. לראות את "באר מרים" שבקרבנו – ולומר תודה כל עוד זורמים ממנה מים.
