ומדוע לא הצלתם בעת ההיא

פרשת השבוע, כמו גם ההפטרה שנסמכה לה, מבליטה תופעה המלווה את ההיסטוריה היהודית משחר ימיה ועד עתה.
בני ישראל, עם שרידי חרב שברח משעבוד מצרים ונודד ארבעים שנה במדבר, מבקשים, כמעט מתחננים, 'לעבור', דרך ארעי בעלמא, בארץ אדום.
לא חס ושלום לפלוש לקרקעות פרטיות. לא חס ושלום להשתמש באוצרות הארץ ("לא נעבר בשדה ובכרם, ולא נשתה מי באר… לא נטה ימין ושמאל"). רק ל"עבור". להימלט לשעה קלה מהרעב והצמא, מתלאות 'המדבר', בדרך ליעד, ארץ ישראל.
מלך אדום דוחה אותם בגסות אופיינית לשליטים עריצים: "לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך!".
בני ישראל אינם מתייאשים. הם מנסים את מזלם פעם נוספת, בבכי ובתחנונים: "במסילה נעלה. ואם מימיך נשתה, אני ומקני – ונתתי מכרם. רק אין דבר. ברגלי אעברה".
אך הסירוב בעינו עומד, כוחני ויהיר: "ויאמר לא תעבור. ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה".
תגובת מלך האמורי לא הייתה טובה בהרבה. "ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו, ויאסוף סיחון את כל עמו, ויצא לקראת ישראל המדברה".
כמו אדום, גם סיחון לא מסתפק בהגנה על גבולותיו-שלו. הוא "יוצא לקראת ישראל המדברה", גם מחוץ לטריטוריה שלו, על מנת להבטיח שהיהודי הנודד במדבר העמים שנים רבות, לא ימצא "חס וחלילה" מנוח לכף רגלו.
כך עשה גם ה'כנעני', שבמסורת חכמים זוהה עם העמלקי. הוא רק "שומע", אפילו לא רואה, ש"בא ישראל דרך האתרים", וממהר לזַנֵב בו, "וישבּ ממנו שבי".
סירובם של בני אומות העולם "לתת את ישראל עבור בגבולם" מהדהד בהיסטוריה היהודית. למן דור המדבר ועד הדור האחרון.
בימי החושך והאפלה של מלחמת העולם השנייה, סירבה ארצות הברית, "ארץ החופש והדרור", להתיר את כניסתם של מאות אלפי פליטים יהודים לתחומה. בכך חרצה את גורלם למוות.
כבר בערב המלחמה גדל בצורה משמעותית מספר היהודים שביקשו להימלט מגרמניה. הנשיא רוזוולט התבקש על ידי ארגונים וחברי קונגרס יהודים לאפשר להם להיכנס לארצות הברית, אך הוא סירב. מכסות ההגירה נותרו מצומצמות ביותר, ורק מתי מעט מהזוכים בהן היו יהודים.
הספינה "סנט לואיס" הגיעה לחופי ארה"ב כשעל סיפונה כאלף יהודים פליטי חרב עקורים שברחו מגרמניה. הנשיא רוזוולט לא נענה לבקשתם להיכנס לתחומי ארה"ב והם נאלצו לחזור לאירופה שם מצאו את מותם במחנת המוות. גם לאחר מלחמת העולם, כשנודעו ממדי השואה האיומה, סירבו הבריטים להתיר את כניסתם לארץ של פליטיה. ספינות המעפילים גורשו זו אחר זו, וחלק מהן הוטבעו בים.
בחיבורו היפה על הפטרות השנה, "ציון חמדתי" (שבסופו פרק מרתק הקובע ברכה גדולה לעצמו, על תולדות קהילת דבדו, "עיר הכהנים" של מרוקו, מעשה ידי הרב משה עמאר), עומד הרב ציון כהן, רבה של אור יהודה, על הד נוסף לעימות שבין אומות העולם לבני ישראל.
בדין ודברים שבין מלך בני עמון לבין יפתח הגלעדי, לא שוכח יפתח ל"הזכיר" למלך את סירובם של בני אדום לתת לעם ישראל לעבור בגבולו. אגב כך, מנתח הספר, בעקבות חכמים, את דמותו הייחודית של יפתח. לפי מסורת חז"ל, אביו חי עם שתי נשים: את האחת נשא בכתובה ובקידושין, ואילו האחרת הייתה לו לפילגש וממנה נולד יפתח.
נסיבות אלה לא הקלו עם יפתח. הוא גורש מבית אביו, נושל מכל זכויותיו בנחלת אביו (בניגוד להלכה היהודית בדיני הירושה), ונאלץ לברוח ל"ארץ טוב". ההמשך היה כמעט בלתי נמנע: "ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים, ויצאו עמו". טיפוסים מפוקפקים למדי, שהמשותף להם הוא היותם "ריקים" ופוחזים.
רק כאשר סכנת עמון מרחפת מעל ראשם, "נזכרים" לפתע זקני גלעד ביפתח גיבור החיל ומזעיקים אותו לעזרה. ניסיונות השידול טבולים בחנופה: "לכה והיית לנו לקצין!".
אבל יפתח לא סולח ולא שוכח: "הלא אתם שנאתם אותי, ותגרשוני מבית אבי, ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם?".
כאב הגירוש והשנאה צרוב בבשרו. הזקנים לא מתייאשים: "לכן עתה שבנו אליך, והלכת עמנו… והיית לנו לראש, לכל יושבי גלעד!". לא רק "קצין", אלא גם "ראש".
ההפצרות עשו את שלהן. יפתח היה "לראש ולקצין". הוא מנהל משא ומתן דיפלומטי ממושך עם מלך בני עמון, המלווה בהזכרה חוזרת ונשנית של סירוב מלכי אדום, האמורי, עמון ומואב לתת את ישראל "עבור בגבולם", כשצל השאלה הנוקבת מרחף כל העת מעליהם כענן שחור וכבד: "ומדוע לא הצלתם בעת ההיא?".
אז, "בעת ההיא", כשיכולתם להציל, "מדוע לא הצלתם?".
לצד הניצחון הגדול על בני עמון ועלייתו המטאורית של הבן הדחוי יפתח, בן שגורש מבית אביו והיה לראש, מסתתרת דמות טראגית. אב טיפוס לשעה ולדורות, של מנהיג יהיר וגאוותן, "עבד כי ימלוך", ששכח מניין בא, ולשם מה קיבל עליו את השררה.
"אנכי אהיה לכם לראש". "אנכי". אני ואפסי. מי ידמה לי ומי ישווה לי?
וכבר אמרו חכמים, שלעתים נדמה כי מכל עשרת הדיברות לא נותרו ביד חלק ממנהיגינו אלא שתים: "אנכי!" ו"לא יהיה לך!".
יהירות זו באה לביטוי גם בדברי יפתח למלך בני עמון: "מה לי ולך כי באת להילחם בארצי?". עוד טרם 'התייבש' הכתר על ראשו, וכבר רואה יפתח את הארץ כולה כשייכת לו: "ארצי". המדינה – זה אני!
נדרו של יפתח, ולפיו יקריב לעולה את היוצא מדלתי ביתו ראשונה, הביא למותה הטראגי של בתו היחידה. בשונה מהרלב"ג, המבקש להמתיק מעט את המעשה הנורא, וסבור שהבת נותרה בחיים, אלא שגלתה ("עשה לה יפתח בית, לא ראתה אדם בו, וישבה שם, והייתה פרושה מאיש כל ימיה"), מקבל הרמב"ן את דברי הכתובים כפשוטם, ומסתמך על דברי חז"ל שלפיהם יפתח "עלה ושחטה(!) לפני הקב"ה".
ומכל מקום, תהו חכמים הראשונים: מה טעם לא ביקש יפתח לילך אצל פנחס, גדול הדור, כדי שיתיר את נדרו?
את התשובה לכך תלו ב"היבריס", בחטא הגאווה והיהירות שבה לקו שניהם כאחד: "יפתח אמר: אני מלך, אשפיל עצמי ואלך אצל פנחס? ופנחס אמר: אני כהן גדול ובן כהן גדול, אשפיל עצמי ואלך אצל עם הארץ? בין זה לזה, נספתה אותה עלובה. ושניהם נתחייבו בדמיה".
הגאווה – אם כל חטאת היא. ראשיתה בחטא, וסופה כיליון.
(חוקת תשעה)