ד"ר פנינה נויבירטפרשת במדבר פותחת בציווי ה' אל משה לפקוד את ישראל, הפותח במילים (במדבר א', א'): "וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". פסוק זה מכיל תיאור פרטני חסר תקדים של מקום הגילוי – במדבר סיני באהל מועד. על פניו, פירוט זה מיותר. מדוע נצרך הכתוב לומר לנו כי ה' דיבר עם משה במדבר סיני? והלא אנו יודעים כי באחד לחודש השני בשנה השנית היו בני ישראל במדבר סיני (והלא בני ישראל לא נסעו ממדבר סיני עד העשרים לחודש השני).
הזוהר (במדבר קי"ז, א') מבאר את פשר הפירוט המיותר במילים הבאות: "עלמא לא אשתלים עד דקבילו ישראל אורייתא בטורא דסיני ואיתוקם משכנא" (העולם לא נשלם עד שקבלו ישראל תורה בהר סיני והוקם המשכן) כדין אתקיימו עלמין ואיתבסמו עלאין ותתאין (אז נתקימו העולמות ונתבשמו עליונים ותחתונים) כיון דאורייתא ומשכנא אתקיימו בעא קודשא בריך היא למיפקד מילוי דאורייתא (כיון שהוקמו התורה והמשכן רצה הקב"ה לספור חיילות התורה) כמה חיילין אינון דאורייתא כמה חיילין אינון דמשכנא (כמה צבאות הם בתורה כמה צבאות הם במשכן) תא חזי כל מלה דבעי לאתיישבה לדוכתיה לא מתיישבא עד דמדכר בפומא ואתמני עלה (בוא וראה כל דבר שצריך להתישב במקומו אינו מתישב עד שנזכר בפה ונתמנה עליו) … וכולהו הוו כחד ולא מתפרשא דא מן דא כולהו כגוונא דלעילא (וכולם הם כאחד ואינם נפרדים זה מזה הכל כעין של מעלה) דהא אורייתא ומשכנא לא מתפרשי דא מן דא ואזלי כחדא (שהרי תורה ומשכן אינם נפרדים זה מזה והולכים יחד) … ובגיני כך כתיב וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד (ומשום זה כתוב "וידבר יי' אל משה במדבר סיני באהל מועד) אי במדבר סיני אמאי באהל מועד ואי באהל מועד אמאי במדבר סיני (אם במדבר סיני למה אהל מועד ואם באהל מועד למה במדבר סיני – היה מספיק לכתוב רק אחד מהם?) אלא חד לאורייתא וחד למשכנא (אלא אחד לתורה ואחד למשכן)" (פירוש הארמית מן הרקאנאטי, פרשת במדבר). על המפקד מצווה הקב"ה את משה רבינו במדבר סיני באהל מועד. מדבר סיני מוסב על מפקד צבאות התורה – צבא השמים, שכן התורה ניתנה בסיני, ואילו אהל מועד מוסב על מפקד צבאות המשכן – בני ישראל, שכן בני ישראל הם שבנו את אהל מועד. רק כעת, כאשר יצאו בני ישראל ממצרים, קיבלו את התורה ובנו משכן, הושלם האיחוד בין עולמות עליונים ותחתונים. על לשון האיחוד למד הזוהר מהמשך הפסוק: "בהאי ובהאי באחד לחדש השני בשנה השנית כולא חד (ובזה ובזה היו באחד לחדש השני בשנה השנית והכל אחד)". חומש במדבר פותח באחד לחודש השני בשנה השניה – שניים שהם אחד, עולמות עליונים חוברים עם עולמות תחתונים, שפע מלמעלה מתמזג עם שפע מלמטה, כפי שמבאר המאור ושמש (פרשת במדבר): "שמרמז על תורה ועבודה ועל ידי שניהם בדחילו ורחימו וגרם הארת המוחין התחדשות גדלות שני. וזה מרומז בדברי הפסוק באחד לחודש השני שעל ידי התורה ועבודה זו תפילה יתייחדו העולמות מתתא לעילא בתכלית היחוד המרומז במילת אחד".
מכאן למד הרקאנאטי (שם), כי מחנות ישראל, המתוארים בפרשה, הינם בבואה והשתקפות של עולמות עליונים, ובלשונו: "כבר הודעתיך כי כל העניינים התחתונים הם נגדיים לעליונים וכפי העשייה למטה כך נעשה למעלה … הנה ישראל נחלקו לארבעה דגלים ובכל דגל שלושה שבטים בין כולם שנים עשר שבטי י-ה … הם כנגד ארבעה יסודות וארבעה מחנות שכינה ודק חיות הנושאות המרכבה … כי כל אלו כנגד ארבע מידות שיש בקב"ה – חס"ד, גבור"ה, תפאר"ת, מלכו"ת זהו שנאמר ודגלו עלי אהבה (שה"ש ב', ד') רמז לארבעה דגלים ומחנה שכינה באמצען כעין של מעלה, כי ציורי המשכן היו דוגמת כבודו של הקב"ה".
פרשת במדבר פותחת בבשורה. עם ישראל אינו רק קובץ של עבדים ושפחות סבילים, הנגאלים בעל כורחם. עם ישראל מסוגל כעת גם לייצר קדושה, להתרומם מעל הוויית חייו, הוא בבואה של ה', מחנותיו – מחנות ה', דגליו – דגלי ה'. שניים הפכו כעת לאחד.
(במדבר תשעד)
