הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)
הגרעין היסודי של החיבור לקדושת הארץ קשור לירושלים ולעליה לרגל למקדש 'שלוש רגלים בשנה'
בעולם מתנהל מאבק איתנים בין המצדדים בזהות הלאומית כמרכיב מהותי וטבעי לאדם, שמשפיע גם על הזהות האישית, ובין המצדדים בראיה אוטופית ש'כל בני האדם זהים ושווים', ללא הבדל, גם לא הבדל מגדרי. לדעתם, הזהות אינה משקפת 'אמת אובייקטיבית' כלשהי, אלא תהליך מלאכותי של 'הבניה חברתית'. לדידם, הגדרת זהות ייחודית שמבדלת מבחינה כלשהי קבוצת אנשים מחברתה, או בין גברים לנשים, מזוהה עם 'גזענות' לסוגיה. לדעתם, מה שמניע את הגדרת הזהות הם מאבקי כח ושליטה, בין ה'חזקים' ל'חלשים'. לשיטתם, גם אין מקום לעסוק ב'זכויות האזרח', אלא רק ב'זכויות אדם', משום שבהכרח זכויות המעדיפות 'אזרח' שיש לו הגדרת שייכות למדינתו, 'מפלות' את זכותם של אנשים אחרים שאינם אזרחים (כגון מסתננים וכו'). לכן הם מבקשים לטשטש את הזהות הלאומית כחלק מטשטוש של כל הזהויות, הדתיות, התרבותיות, והמגדריות.
המאבק הזה לא פוסח גם על התהליכים התרבותיים בישראל. לפני כשנתיים יצא הספר "ניידים ונייחים" (של ד"ר גדי טאוב) שמבקש 'למסגר' את הוויכוח ולהמשיג אותו ולתלות אותו בקשר ובמחויבות של היחיד או הקבוצה למקום לאומה ולתרבותה. ה'נייחים' הם אלה שקשורים לתרבות ייחודית אופיינית לעם ולמקום מסוים. לעומתם, ה'ניידים' רואים בעצמם 'אזרחי העולם הגדול' ואת תרבותם כתרבות אוניברסלית, המשותפת לכל אדם באשר הוא. ולכן, מבחינה תודעתית הם לא קושרים את גורלם עם העם או עם מקום מסוים.
פרשת השבוע עוסקת במפקד של שבטי ישראל, לפי יוצאי צבא, ובארגון המדוקדק של מחנה ישראל במדבר. מבנה המחנה מותאם לשהייה במדבר ולסדר התנועה בעת התניידותו במדבר ממקום למקום. בהמשך הספר מוזכרים גם אירועים מכוננים ומשבריים בתקופת המדבר, אירועים מכוננים שעיצבו את אופי האומה גם לעתיד. מכאן שהחומש נקרא 'במדבר' לא רק משום שם המקום בו נאמר, אלא משום שהוא משקף את מהות הספר. בהתאם לכך מכונה עם ישראל כעם ש'עלה מן המדבר': "'מי זאת עולה מן המדבר' (שיר השירים ח ה). וכי מן המדבר העלה אותם? והלא ממצרים העלה אותם! וכו'" (מדרש זוטא שיר השירים ג ו). ה'מדבר' ותהפוכותיו עיצבו את אופיו: "כל המעלה והדיבור שקנו ישראל הוא מן המדבר! וכן הוא אומר "מי זאת עולה מן המדבר", עילוין של ישראל הוא מן המדבר, תורה מן המדבר, מן מן המדבר, שליו מן המדבר, ענני כבוד מן המדבר, הלבישם רקמה והעדם עדי, והנעילם תחש, ונשא את ראשם, ונתיחסו למשפחותם, ונתחבבו לפני המקום, הכל מן המדבר, שנאמר (דברים ל"ב, י'): 'ימצאהו בארץ מדבר', וכו', וכן הוא אומר (ירמיה ל"א, א'): 'מצא חן במדבר'". (ש"ך במדבר א א).
הנוף המדברי נתפס כ'חד גווני' חסר אופי וייחודיות. אין בו צמחיה וגם הטופוגרפיה שלו דלה בפרטי נוף מיוחדים ומבדלים שמקשים על ההזדהות בשטח. אולם דווקא מתוך השהיה במדבר, מכונס ומבודל בתוך עצמו, ה'ניידות' הכשירה את ה'נייחות'. עם ישראל גיבש את זהותו הייחודית, הרוחנית והלאומית. אותה הוא הצליח לשמר מאז כבר יותר משלושת אלפי שנים, למרות האתגרים והקשיים שהיו מנת חלקו. התהליך המעצב שעברנו במדבר הכשיר אותנו להתנחל בארץ, להתמודד עם הצורך לכובשה, להתחבר לקדושתה העצמית, ולעלות קומה בעיצוב של זהותנו הייחודית. אמנם נאלצנו לא פעם לאחוז במקל הנדודים, ולגלות מארצנו, אולם היה זה מתוך אילוץ ולא כאידאולוגיה.
הגרעין היסודי של החיבור לקדושת הארץ קשור לירושלים ולעליה לרגל למקדש 'שלוש רגלים בשנה'. ומכאן משאת הנפש של היהודים לירושלים, כמקום מעצב זהות, לאומנת ואישית, גם בקרב אלה שלא נולדו בה ולא ביקרו בה לעולם: "וּלֲצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ" (תהלים פז ה). "אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה" (כתובות עה ב). ובכל הדורות נשבענו: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהילים קל"ז ה).
קשר זה בא לידי ביטוי לפני חמישים וחמש שנים בשחרור ירושלים והר הבית. בפקודת היום של מוטה גור מח"ט הצנחנים, ובהתפרצות הרגשות של הלוחמים ליד הכותל. דתיים ושאינם דתיים עירוניים ובני קיבוצים מכל העדות והמגזרים עם הרב גורן זצ"ל ותקיעת השופר.
גם אוייבנו מכירים בכך ועל כן הם מנסים לתקוע טריז בין עם ישראל לירושלים, למנוע ממנו להניף בה את דגליו, ולאתגר את ריבונותו בהר הבית.
עדיין מהדהדים באוזנינו דבריו של מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל בכותל לאחר שחרורו: "אל כל עם ישראל, ואל כל אומות העולם, ידעו כולם שאנחנו עושים חידוש היסטוריה, חידוש ימינו כקדם. ההיסטוריה הישראלית חוזרת לתוקף נצח קדמוניותה, מעכשיו ולעולם, ולא נזוז מכאן אף פעם. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".
(במדבר תשפ"ב)
