ליאורה מינקה יו"ר 'אמונה'- תנועת האשה הדתית לאומיתליאורה מינקה, יו"ר תנועת האישה הדתית-לאומית "אמונה"
שני מִפקדים מתועדים בחומש הפקודים, ו- 38 שנים מפרידות ביניהם; בין המִפקד שבפתח ספר במדבר (א', א') "בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר", לבין המִפקד המתואר בפרשת פנחס (כ"ו, ס"ג), ואשר התנהל "בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ", על סף הכניסה ולקראת כיבוש הארץ. במִפקד השני לא השתתף איש ממשתתפי המפקד הראשון שנענשו ומתו במדבר, פרט ליהושע וכָלֵב – "וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי" (כ"ו, ס"ד) – ומעניין שלמרות חלוף הזמן ותחלופת המתפקדים, אין הבדל ניכר בתוצאות. בראשון נמנו 603,550 יוצאי צבא, ובשני 601,730. מה טעם מצאה התורה להיכנס לכזה פירוט ולהקדיש כל כך הרבה פסוקים לענייני המִפקד, שהם, לכאורה, סטטיסטיקה יבשה, ותו לא?!
נראה כי ביקשה ללמד את העם היוצא ממצרים, ואף את דורנו אנו, כמה מהלכות אסטרטגיה: המִפקד הראשון נערך לפני חטא המרגלים, כשהיה ברור שתוך זמן קצר פושטים על ארץ כנען. לפני יציאה לקרב יש צורך להכיר את סדרי גודל הכוחות ואת הלוחמים. זו הסיבה שהתפקדו רק יוצאי צבא "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה", וגם הסיבה לכך שבני לוי, שכידוע לא יצאו למלחמה ולא זכו לנחלה בארץ, לא התפקדו ולא נמנו במִפקד הכללי, אלא רק במסגרת של מִפקד נפרד (שבו נמנו "מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה").
הרמב"ן (במדבר א') מסביר בפשטות: "כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבוא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן, ועם השאר כולם… והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה, וכן מספר כל שבט ושבט, ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה"…
פרופ' נחמה ליבוביץ מקשה על הרמב"ן, משום שעל-פי תפיסתו הבסיסית, כידוע, כל המציאות-כולה היא בבחינת נס מתמשך; עד כדי כך, שלדבריו "אין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין שכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד… הכל בגזירת עליון" (רמב"ן, שמות י"ג, ט"ז). אם כך הדבר, מה טעם יש בהיערכות צבאית לכיבוש הארץ? הרי עצם ההיערכות עלולה להתפרש, חלילה, כחוסר אמונה בכוחו ובניסיו של הקב"ה.
אבל הרמב"ן עצמו פותר את התהייה הזו ומסביר כלל עקרוני באמונה: גם נסים באים בדרך הטבע. הקב"ה "עושה הנסים עם יראיו בהסתר, ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם", ולכן יש צורך לנהוג על פי תכתיבי המציאות: "כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף".
מעבר לצורך ה'טכני' שבמִפקד, יש בו להבנתי פן נוסף. התפקדות צבאית אינה רק ספירה רשמית של החיילים. יש בה גם מעין הצהרה של המתפקד, המבטאת נכונות והתחייבות לשאת בכל משימה שתוטל עליו. הוא מקבל על עצמו עול משמעת ופקודה, גם אם וכאשר ייאלץ לסכן נפשו. על פי תיאורו של הרמב"ן: "נקהלו כל העדה כולם אל פתח אהל מועד… ואמרו לפני משה והנשיאים, אני פלוני נולדתי לפלוני ממשפחת פלוני שהוא לשבט ראובן…". ניתן אפוא להניח שכישוריו המוקדמים של משה כרועה צאן במדבר, האיש שדאג לכל שה אובד, הטמיעו בקרבו את התחושה, שיש לנהוג בכל אחד מהלוחמים כבן יחיד. זו דרכו של מנהיג אמיתי, שמכיר אישית ומתקרב אל כל אחד מחייליו עוד לפני הכניסה למלחמה.
מפקד בני ישראל מתחבר עם ימי ספירת העומר. בשתי הפעולות הללו, שעניינן ספירה, נמצאים כולם שווים: גם האנשים וגם הימים. "אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ" (א', נ"ב). כאשר מונים את בני ישראל, אין מבחינים ביניהם בהבדלי דרגות, עדות, השכלה ומעמד חברתי. כל יהודי נספר באופן שווה לרעהו. כאשר מונים את ימי העומר – גם אז אין שום הבדל בין שבת לבין יום חול או מועד. גם הימים שווים.
אמנם לכל שבט יש דגל משלו, ולכל שבט יש מחנה ויש תפקיד ויש ערך בפני עצמו, ובכל זאת "סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ" (ב', ב'). כולם מתרכזים סביב לאותו אוהל. לכולם מטרה אחת וכיוון משותף: המקום אשר יבחר ה'. זאת ירושלים, משוש כל הארץ. העיר שנשמח בה ונחגוג השבוע 47 שנים לאיחודה. לקראת יום שחרור ירושלים, נתפלל ונייחל שאור חדש על ציון יאיר, והוא גם ילווה אותנו באחדות השבטים והלבבות, בשמחה ובבריאות.
(במדבר תשעד)
