יאיר נווה אלוף (מיל.), לשעבר סגן הרמטכ"לפרשת במדבר מתחילה מהפסוק הראשון בטון ובקצב צבאיים. גם הלו״ז ללא שום ספיקות בא׳ אייר בשנה השנית לצאת ישראל ממצרים.
אמנם רש״י מעט ממעיט מגודל האירוע ומסביר כי ״מתוך חיבתן לפניו מונה אותם״ , אולם רשב״ם והאברבנאל רואים פה מהלך שלם שמתחיל בפרשתנו.
עם ישראל נערך לנוע במדבר , להלחם באוייבים , לחיות ולחנות באופן סביר ולהכנס לארץ ישראל. לשם כך צריך ארגון והכנות צבאיות.
ניתן לראות כאן שלשה שלבים לתהליך ( כמו כל דבר בצה״ל). השלב הראשון הינו המפקד והגיוס. השלב השני המיון וההצבה ליחידה הנכונה. והשלב השלישי מיקום היחידות ותפקידן.
נעבור שלב שלב ונראה איך התורה מנחה לביצוע התהליכים בדומה מאד לצבא של ימינו.
המפקד הינו מגיל 20 ״כל יוצא צבא בישראל״ , בתורה טבעי שכל בן עשרים ומעלה ללא יוצא מן הכלל למעט שבט לוי ,הינו יוצא צבא. בגיוס שותפים משה ואהרון ונשיא השבט , הוא מכיר את המשפחות , את העבר הרפואי והוא ממליץ האם לגייס את הצעיר אם לאו.
על פי הגיוס והמפקד צריך לתכנן את חלוקת המדים , הנשק , וגם את תפקידי השבטים, ומכן החשיבות למספרים.
לאחר שלב זה משבץ משה את השבטים למחנות .
״איש על דגלו באותות לבית אבותם״ המפרשים מתלבטים על מהות הדגל והאותות.
בשפה צבאית זה מאד פשוט ישנם ארבעה מחנות כמו הפיקודים של היום ולכל מחנה יש דגל. בתוך המחנות ישנם השבטים שלכל אחד יש את הדגל והנס שלו., כמו בגולני למשל ,לחטיבה יש דגל צהוב ירוק ולכל גדוד את הסמל שלו על אותם הצבעים.
ארבעת המחנות נבנים לפי גודלם ולפי אופיים. יהודה הוא השבט המנהיג והמוביל ״ידך בעורף אויבך. גור אריה יהודה״ לפיכך המחנה שלו הוא הגדול ביותר (186,400)והוא יוביל בתנועה ובשדה הקרב.
המחנה השני הוא של שבט דן ״דן גור אריה יזנק מן הבשן״ אומץ ליבו ונחישותו של שבט דן הפכוהו לשני בחשיבותו הצבאית ובגודלו(157,600) ולכן הוא ינוע במאסף ויגן על עורפו של העם.
המחנה השלישי הוא של ראובן שבו שובץ שבט גד שהפיח במחנה רוח לחימה ״ גד גדוד יגודנו״ . המחנה שובץ לתנועה אחרי שבט יהודה ומספרו היה 151,450. המחנה הרביעי הוא בפיקודו של שבט אפריים שלו שובץ שבט בנימין ״בנימין זאב יטרף״ כשבט הלוחמני. מחנה זה היה הקטן ביותר ומנה108,100 איש.
מחנה זה נע לפני מחנה דן המאסף כאשר מחנה אהל מועד לפניו.
מכאן לשלב השלישי של תכנון התנועה , החניה והלחימה הנדרשת בכל מצב.
שלב התנועה הינו השלב הרגש ביותר , הכוחות לא מכירים את השטח , ויכולים ליפול למארבים .רוב הציבור בתנועה ובעבודה ולכן חשוף ופגיע יותר.
לכן את התנועה מוביל מחנה יהודה כ״משמר קדמי״ וחלוץ לכולם. אחריו נע מחנה ראובן שתפקידו הגנתי בעיקר, אחריו אוהל מועד , מחנה אפריים ההגנתי אף הוא ובסוף מחנה דן המאסף ההתקפי.
באם יש קרב בגין אויב בחזית הרי שראובן ואפריים מגינים על אוהל מועד מלפנים ומאחור , יהודה יתקוף בחזית ודן ינוע באיגוף ויצטרף להתקפה. אם תהיה תקיפה מהעורף, שוב אפריים וראובן יגנו , דן יתקוף בחזית ויהודה יצטרף אליו באיגוף וכך בשאר המצבים.
כאשר חנו ישראל מחנה יהודה חנה לכיוון מזרח שהיה כיוון התנועה העיקרי. ראובן בדרום , אפריים במערב ודן בצפון.זאת שוב מאותה תפיסה מבצעית שהאויב צפוי בעיקר ממזרח.
מחנה הלויים שבו שכן אוהל העדות היה תמיד במרכז הן בחניות והן בתנועת המחנות.
מעניין שגם לפני אלפי שנים התפיסה המבצעית של היערכות למלחמה לא הייתה שונה מבימינו. מוסר השכל נוסף שעלינו ללמוד הוא שהגם שבמדבר סיני ההנהגה היתה ניסית , אין לסמוך על הנס ו״הרוצה שלום יכון למלחמה״.
(במדבר תשעד)
