כמה מחשבות על תפילה בשעת מצוקה

על התפילה היומיומית שלנו הוטלו משימות נוספות מאשר להיות "תפילה לעני כי יעטוף". התפקיד העיקרי שהוטל עליה הוא להיות במקום הקורבנות – מעמד ציבורי, בו כל עם ישראל, בנוסח אחד ובזמן אחד, אומרים את אותה התפילה דבר ביום ביומו, במקום קרבן התמיד. בזה נשמרה הציבוריות העמוקה של עבודת ד', וההתכנסות הציבורית לעבוד את ד' כקהילה שלמה ומלאה. מכאן החשיבות הגדולה של תפילה במניין, של שמירת הנוסח, של עצם קיומו של סידור, של הלכות תפילה המחייבות להתפלל בכל מצב רוח ובכל יום ויום, ועוד תועלות רבות שהן אלה שהביאו את תיקון תפילת הקבע.
ככל יצירה חיובית מופלאה – היא מעוררת גם צללים רבים. לתפילה הקבועה יש גם צל קבוע. היא מתקשה להיענות לשינויים הגדולים שבכל יום ויום, למצבי הרוח המשתנים, לרצון לפרוץ למקום אחר בתפילה, לצורך לעתים להתרחק מהתפילה כדי להתחדש בה, ליצירתיות, לאינטימיות, לייחודיות ולסובייקטיביות. ההלכה התמודדה באופן חלקי עם צרכים אלה, לימדה כי ניתן להוסיף תפילה אישית לתפילה הציבורית והכללית, פתחה את ברכת "שומע תפילה" לכל מה שאנו מבקשים לומר לריבונו על שולם, האדירה את הכוונה ואת משקלה ומצאה בה את האפשרות לסובייקטיביות שבתפילה, וכדו'. בכל אלה יש מענה לצורך האישי, אולם כמובן אין הדבר מאפשר את כל מה שהתפילה האישית והפרטית מאפשרות.
לעתים זוכים אנו להתפלל תפילה ציבורית חורגת ונוגעת. אנו עושים זאת בעיקר בעת צרה קולקטיבית, ושם פורץ מתוכנו הצירוף המיוחד של התפילה האישית הפרטית עם הקולקטיב התחושתי. כאמור, הדבר מתחולל כאשר אנו במצוקה, כאשר כולנו חשים את "ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו", וכי אין בידינו להתמודד עם כל בעיותינו בכוחות עצמנו. בשעה שנוצר החיבור הציבורי הזה – אנו מוצאים את עצמנו בתפילת הציבור כולו. אין אנו שמחים בייסורים, ולא מבקשים כי יתרחשו בעולמנו מציאויות שכאלה, אולם כשהן באות – הן מפגישות אותנו עם תפילה מיוחדת במינה.
האם ניתן לשמר את החוויה הזו ? יש בשאלה זו אוקסימורון, שהרי ייחודה של חוויה זו הוא בנדירותה של התפילה הזו, ולא בשכיחותה. אף על פי כן, שני דברים עיקריים אנו יכולים לעשות כדי לזכות בבבואת תפילה זו לאורך כל חיינו. ראשון בהם הוא חיובי, אקטיבי: לנסות ולמשוך את התפילה המיוחדת הזו אל תפילת היום יום. לא במלואה, אולם באופן חלקית. העצמת חזרת הש"ץ, אמירת אמן בקול גדול, הפסקת קריאת עלונים ושותפות בתפילת הציבור, התכווננות פנימית להתלכד עם מה שהש"ץ אומר כחלק מהציבור כולו, וחוויה עמוקה יומיומית של תפילה בציבור – כל אלה הם חלקים מסוימים, פרודות ומולקולות, שהתפילה הגדולה הזו יצרה.
שני בהם הוא שימור התפילה המיוחדת הזו לזמנים מיוחדים. הדבר מחייב להסיר מהתפילה מנהגי קבע שהעמסנו עליה. יש מקומות מגוונים בהם הפכו התוספות לתפילה (פרקי תהילים בסיומה, "מי שברך" רוטיני וכדו' לחלק אינטגראלי מהתפילה עצמה. התפילה הקיימת ארוכה דיה וכוללת דיה, ותוספות שונות עליה מונעות את היכולת להתרגש בזמנים המיוחדים שבהם הדברים האלה נצרכים. נראה כי ניטיב לעשות אם ניצמד לתפילה ואורחותיה בדרך המקובלת על כלל ישראל, בלי תוספות ובלי הארכות, וזה יהיה חלק בלתי נפרד מיצירת המרחב להופעתן של תפילות מיוחדות וזמנים מיוחדים.
(חוקת תשעד)