הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)במהלך הויכוח הסוער בין קרח ומשה מבקש משה מדתן ואבירם שיעלו אליו. תגובתם לבקשתו של משה לא אחרה לבוא: 'וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה'. משה נפגע מדבריהם ופונה להקב"ה:'וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם'.
דתן ואבירם מערערים על הנהגתו של משה ולא מאמינים בו. לדעתם, משה אינו ראוי להנהגה הוא איש שררה שמבטיח ואינו מקיים, ואין בכוחו להעלות את העם לארץ ישראל. דווקא בשלב זה של המחלוקת ניכרת היעלבותו של משה. מתוך כל הטענות, שהופנו אליו מבקש משה לדחות ולכפור בטענה אחת: 'וכי שררה אנכי מבקש? אפילו חמור אחד לא נטלתי מהם'? ומרחיב המדרש: 'מה שהיה דרכי ליטול לא נטלתי מהם. בנוהג שבעולם אדם שהוא עושה בהקדש נוטל שכרו מהקדש. ואני בשעה שהייתי יורד ממדין למצרים היה דרכי ליטול מהן חמור שבשביל צרכיהן ירדתי, ואף על פי כן לא נטלתי' (תנחומא ז).
בין הפרשנים ניתן לדלות שתי גישות שונות ביחס להתנהלותו של איש ציבור בכספי ציבור. גישתו של הרמב"ן:
וטעם לא חמור אחד מהם נשאתי – אמר מה שררה אני משתרר עליהם, כי מעולם לא לקחתי מהם אפילו חמור אחד לעשות צרכי כדרך המלכים או השרים, כי זה משפט המלוכה דכתיב (ש"א ח טז) ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו.
אעפ"י שמשה היה רשאי ליטול חמור מבני ישראל לצורך הצרכים הלאומיים הוא נמנע מלעשות זאת זה הסטנדארט הגבוה ביותר הנדרש ממנהיג . אולם הספורנו מסביר אחרת:
לא חמור אחד מהם נשאתי. אפילו במה שייהנה הדיוט מחברו לא נהניתי מהם, שלא קבלתי מהם אפילו חמור בהשאלה. ואם כן הייתה שררתי עליהם כולה לתועלתם ולתקן ענייניהם לא לתועלתי והנאתי כלל כמנהג כל משתרר. ואינם מתרעמים על שררתי אלא מצד מה שהם כפויי טובה.
משה נטל חמור מהקופה הציבורית לצורך פעילות ציבורית. הוא נמנע להשתמש בשררה על מנת ליהנות ממנעמי השלטון ולכן הוא הצהיר שמעולם לא לקח דבר לצרכיו האישיים. מחלוקת הרמב"ן והספורנו משקפת אסכולות שונות בהבנת ההנהגה האידיאלית של מנהיג בישראל. לשיטת הרמב"ן ניתנה סמכות למלך להשתרר על עמו, אך מוטב שלא ישתמש בסמכות זו כלל. לעומתו סובר הספורנו, שמלך רשאי להשתמש בסמכות השררה ובתנאי שיוגבל רק לצורך מטרות לאומיות ולא לצורך מטרות אישיות.
איש צבור אינו נמדד רק על פי משנתו ורעיונותיו אלא בניקיון כפיו כלפי הנתונים למרותו. ההתמודדות עם ההנאות ממנעמי השלטון אינה פשוטה ומורכבת ודווקא משה יכול לשמש כדוגמא אישית. אולם הרף שמציב לנו משה על פי פירושו של הרמב"ן גבוה מדי. אם ננסה לאמץ את הקו הזה לא נוכל לו. וכי יעלה על דעתנו מנהיג שלא יקבל משכורת מהקופה הציבורית?! וכי לא יקבל תנאים בסיסיים לצורך מילוי תפקידו?! דומה שנכון לאמץ את פרשנותו של הספורנו כמודל לחיקוי.
פרשנות אחרת ושונה ניתן למצוא בספרו של ר' לוי יצחק מברדיטשב קדושת לוי:
לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם כו' (טז, טו). הכלל, משה רבינו היה מעלה כל ישראל והיה מדבק עצמו תמיד לכל ישראל. וזהו לא חמור 'אחד' מהם נשאתי, כלומר שלא נשאתי גוף אחד מישראל, רק כל ישראל נשאתי, וכן לא דבקתי לאיש אחד מישראל רק לכל ישראל, וזהו 'לא חמור' כו', 'ולא הרעותי' לשון דביקות מלשון 'אחי ורעי' (תהלים קכב, ח):
משה הצהיר שמעולם לא בחר להעדיף אוכלוסיה מסוימת מעם ישראל אלא התייחס לכולם באופן שווה. אם נבקש ללמוד לקח מהפרשנות המקובלת הרי שנלמד שמצד אחד, המנהיג אינו צריך להוציא מכספו כדי לשרת את הציבור ומצד שני אסור לקחת ולנצל וליטול מתוך הקופה הציבורית כסף שמיועד למטרות אישיות. בדרך כלל מנהיגות תתמודד עם השטחים האפורים כגון: האם יהיה מותר לנסוע לצורך עבודה ולשלב חופשה משפחתית? האם לאכול ארוחה עסקית שלא לצרכי עבודה וכדומה. מנהיג צריך להחמיר על עצמו ולא חלילה להידרדר למקומות בלתי מוסריים. במיוחד, בתקופתנו שהיא שעת משבר כלכלי ולציבור הרחב קשה עד מאד להתקיים ולהתפרנס. לא יהיה ניתן לבקש מהציבור לגלות סלחנות כאשר ייחשפו תופעות של ניצול שלטון לטובת המנהיג עצמו.
(קורח תשעג)
