הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)אחד הפסוקים שמזוהים יותר מכל עם תפילות הימים הנוראים, כסיומת להצהרת "כל נדרי" בערב יום הכיפורים הוא הקריאה מפרשת שלח (במדבר טו, כו): "וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה".
צריך להתבונן מה אומר לנו פסוק זה, מה טיבו ומה תרומתו הגדולה לשיקום הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים אחרי חטא המרגלים. רבותינו נחלקו בהבנת הפסוק. בספרי זוטא מובא פירוש שמאוד מצמצם את החידוש שניתן לדלות מהפסוק: "כי לכל העם בשגגה – פרט למזיד". מכאן ניתן להבין שאם החטא היה במזיד אי אפשר לומר עליו "כי לכל העם בשגגה". יש כאן אמירה כוללנית, לפיה מרבית העם חטאו בשגגה, ורק מיעוטם במזיד (ראו בבלי הוריות ה, א). ממילא, ראוי שהדין כלפי מרבית העם (ולא כלפי הפרטים המזידים בתוכו) יהיה פחות נוקשה וחריף, ויותר חומל ומתחשב.
מנגד, דברי ר' אליעזר בספרי (על הפסוק הקודם לזה שבכותרת הרשימה) מבטאים מגמה שונה (ספרי במדבר, פיסקא קיא): "ר' אליעזר אומר בא הכתוב לעשות זדון הצבור כשגגה [שאפילו הן מזידין יהו לפניו כשגגה] לכך נאמר כי שגגה היא".
כלומר, לא שהמזידים מזידים ורק הרוב שוגגים, כי אם שכאשר בוחנים את כל עם ה', הרי שהעם כולו נידון כשוגג ולא כמזיד. לשון אחר – כאשר מתייחסים לעם ישראל בכללותו כאל ישות אחת, מדובר בקבוצה גדולה שאין לייחס לה כוונות זדון, גם כאשר מעשיה אינם ראויים מבחינת התורה והמצוות.
באורח זו התבטא, לימים, מאור ישראל הרמח"ל, בתקט"ו תפילות שלו:
"אני כורע ומשתחוה מבקש ומחנן, סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך, וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה, ומיד תשיב, סלחתי כדבריך, וכן נאמר 'ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה', בשגגה ודאי, שהרי כשוגגים נחשבים מרוב דוחק וצרה וצרות ויגיעות, וחשך המחשיך עליהם וטומאה המסבב אותם, וסלחת לעמך אשר חטאו לך".
ואף חכם אחר, ר' יהונתן אייבשיץ, בדרשותיו המופלאות, הליץ על ישראל ברוח זו (יערות דבש, דרוש יב):
"ובזה תבין מאמר חז"ל (עירובין יט, א) פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון, אשר לכאורה תמוה, הלא הרימון מלא גרעינים עד שאין פנוי לשום לתוכו כחוט השערה, ואם הם מלאים כל כך מצוות, א"כ אין מקום לשום דבר עבירה למצוא בו מנוח, ואיך קוראם פושעי ישראל וקראוהו ריקנין שבך, מה הוא מקום ריק. אבל כך הכוונה, כי בעו"ה מלאים עבירות, אבל רובם לא במרי, לדעתם מלאים מצוות כרימון, כי נלכדו בחלקלקות יצר הרע, כי כולם מצוות לפושעי ישראל, כי לכל העם בשגגה".
אולם, דומה שלמחוז הגבוה ביותר של פרשנות לאומית ומרגשת לפסוק זה מגיע לא אחר מאשר קדוש ישראל, ר' אליעזר פאפו, בעל ה"פלא יועץ". חכם יקר זה, חרף פרישותו וסגפנותו הידועים, שסביבן מהלכות אגדות וסיפורים עד ימינו, לעולם לא התייחס לכלל ישראל כאל נחותים מבחינה רוחנית. צדקנותו ועוצמת פרישותו רק שימשו בעדו כלים לטובת מלחמה רוחנית חיובית על רוחם של ישראל. כך הורה לנו הפלא יועץ בספרו, בערך "סניגוריא":
"הנה כי כן מה מאד צריכים ליזהר הדרשנים, ובפרט בימי הדין, ימים נוראים, שלא לעורר דין ושלא ללמוד קטיגוריא בדרושים, ובהזכיר חטא רבים ח"ו. רק יאמרו מה צריך לעשות, ומזה צריך ליזהר, השומע – ישמע. ואם המצא ימצא בבתי כנסיות של עמי הארץ, וישמע שמלמדים חובה על ישראל ומדברים תועה – יאזור חיל ללמד עליהם זכות, אפילו בטענות שאינם ברורים לו, ואמור יאמר: 'מה יעשה הבן ולא יחטא? עניות לא הניחה מדה טובה, גלות לא הניחה מדה טובה, ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ויצר לב האדם רע והם אנוסים, או לכל העם בשגגה, כי לא ידעו מה הוא האיסור, וחומר שבו'. כזאת וכזאת יבקש לדון לכף זכות, וכל הדן לכף זכות המקום ידין אותו לכף זכות".
לכאורה דבריו של הפלא יועץ חוסמים את הדרשנים מלדרוש בצורה נוקבת, מלהרטיט את הלבבות ולקרוא מפורשות לתשובה. הלא אם יגביל עצמו הדרשן בדברי פיוס חיוביים – כיצד ייסר ויוכיח את עם ה' הקדוש? כיצד יצביע על תקלות מהותיות בדרכם הרוחנית של ישראל ללא תשתית ראייתית, ללא סקירת המחדלים הרוחניים שלהם? אולם דומה שהפלא יועץ, שידע היטב לייסר את ישראל וללמדם תוכחת מוסר, מעניק לנו פרשנות מחודשת למהות ותפקיד הלימוד המוסרי. למידה שמשטילה קלון על ישראל, תוכחה שעיקרה הכפשת ישראל והצגתם לעין כל בקלונם – יצא שכרה בהפסדה. אין שום ערך וטעם במלחמה נגד התנהגות שלילית אם במהלך המלחמה יוצא הקצף לא רק כנגד המעשים הרעים, כי אם גם נגד מי שמבצע אותם. זו מלחמה פסולה, שמכתימה את כל המאבק הרוחני וממקמת אותו במחוז של קטנוניות וחוסר אפקטיביות.
תוכחה אמיתית, לפי הפלא יועץ, היא כזאת שמתמקדת בעשה טוב, ופחות, הרבה פחות, בסור מרע הציבורי.
דומה שדבריו של הפלא יועץ, ההימנעות מלייחס כוונות זדון לאדם או לקבוצה מישראל, חסרים ביותר במרחב הישראלי בן ימינו, ולפעמים התחושה שמתקבלת היא שדווקא אצל חלק מתופסי התורה, מורי ההוראה, הותר הרסן והכפשת חלקים מהעם הפכה להיות דרך שכבשוה ליסטין רבים עד שנדמית לנו כהיתר, ולא כך הם פני הדברים.
(שלח תשעב)
