הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)האם ״עין טובה״ היא שקר ? האם המשנה באבות, הקוראת לנו שלא ללכת בדרכו של בלעם הרשע, אלא בדרכו של אברהם אבינו, בעל העין הטובה, מחייבת אותנו לעוות את המציאות ? האם לא היה ראוי יותר כי המשנה תדבר בשבחה של האמת – בין אם אמת זו נעימה ובין אם היא קשה, בין אם היא מעצימה את כוחות הטוב ובין אם היא מחלישה אותם, בשעה שהיא מציבה את המראה המלוטשת בפני המתבונן ?
פרשת השבוע שלנו היא ההזדמנות העיקרית לבירורה של מידה מיוחדת זו של עין טובה. כבר הראשונים על המשנה תחמו את המקומות שבהם ראוי להשתמש במידה זו. הם קבעו כי אין מדובר במצבי רשע וודאיים. בשעה שניצב לפנינו עוול או ניצול, בשעה שמישהו נפגע או שאנו מתלבטים האם לעמוד על דם רענו – קבעו הראשונים כי לא זו בלבד שאין חובה להתבונן על הבריות בעין טובה, אלא להפך – צריך להיחלץ ולהתמודד עם המציאות הבעייתית הזו, ולא להניח לכוחות הרע ליהנות מכך שאנו מבקשים לאמץ לעצמנו מידות רכות ואוהבות, מעצימות ומחזקות. אולם אלו הם המקרים הנדירים, שכן בדרך כלל אין אנו חיים במציאות וודאית.
ברוב המקרים אנו מוצאים את עצמנו חיים במציאות של ספק. אין אנו יודעים לאשורו מהם הכוחות הפועלים מעבר לאפשרויות שלנו להתבונן ב״אחר״. אנו מסוגלים לראות את הצדדים החיצוניים של ההתנהגות, וגם זה באופן חלקי בלבד. אין באפשרותנו לצפות במציאות הכוללת ולראות את התמונה הרחבה, ובעיקר – אין באפשרותנו לצפות במה שנמצא בשורשי המעשה, בהתכווננות הסובייקטיבית, ובמניעים המדויקים של האדם, כמו גם בתפישת עולמו ובמקום בו התרחשויות מסוימות מתחוללות בקרבו.
כאן אפוא באה לידי ביטוי הקריאה הגדולה להתבונן בעין טובה על הבריות. להדרכה זו של חז״ל יש מקורות רבים ומגוונים – למן הטענה כי הא-לוהים עשה את האדם ישר, וזו נקודת המוצא הפרשנית של המציאות, ועד הטענה העמוקה כי כאשר אנו מתבוננים על השני בעין טובה – אנו לא רק מפרשים את המציאות אלא יוצרים אותה. גם מתוך עצמנו אנו מכירים מה מחולל בתוכנו מבט אוהב ובעל חסד של השני, איזו התרחשויות פנימיות אנו מזהים כאשר העומד מנגד מפרש את מעשינו שלנו בעין טובה, ומה כוחה של ברכת יישר כוח ויכולת התבוננות על המגמות הטובות שלנו, גם כאשר אין הן עולות יפה בשעה שהן באות לידי ביטוי במציאות. קשת התוצאות החיוביות האלה מלמדת על השפע הגדול שמתרחש בשעה שהבריות מתבוננים האחד על השני בעין טובה.
מידה טובה זו מחייבת עבודה גדולה. היא מחייבת השתחררות מזיהוי העין הטובה עם שקר; היא מחייבת למסמס את הזיהוי המוטעה בין נאיביות לבין עין טובה; היא תלויה ביכולת לא לדון את השני עד שנגיע למקומו; היא שונה מאוד מהמקובל היום בשדה התקשורתי, שבו פריצת האדם לתודעה נעשית דווקא כאשר הוא מצליח ליצור תיבת תהודה לביקורת ארסית ומושחזת; ובעיקר – היא חלק בלתי נפרד מחשבון נפש פנימי של האדם, המברר לעצמו מה למעשה הוא מבקש לעשות בתוך האוצר הגדול של ההתרחשויות שבין אדם לחברו. משעה שאין הוא בעל נפש גבוהה, אלא בעל רצון להיטיב – הוא מוצא עצמו באותם מקומות מופלאים של תלמידיו של אברהם אבינו, בעלי העין הטובה.
(בלק תשעו)
