הרב אבינדב אבוקרט (רב קהילת אברהם יגל, גבעת שמואל)מניינם של ישראל בפרשתנו מסיים את ארבעים שנות הנדודים של בני ישראל במדבר. בסיום המניין התורה מציינת [במדבר כו סד] – "ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן..", רוצה לומר כל אנשי ישראל שנמנו ביציאה ממצרים מצאו את מותם בעקבות חטא המרגלים וממילא לא נמנו במניין הכניסה לארץ. רש"י מדייק בלשון הפסוק 'איש' – "אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', והנשים אומרות 'תנה לנו אחוזה'. לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן". נבקש להבין את סוף לשונו של רש"י שבחר לצטט דו-שיח תמוה מעט שבו טענת הגברים מובאת מפרשת המרגלים ואילו תשובת הנשים היא ציטוט מדברי בנות צלפחד. זאת ועוד, מה משמעותה של סמיכות בנות צלפחד למותם של יוצאי מצרים.
'דברי תורה עשירים במקום אחר' ובספר דברים [י ו-ז] אנו מוצאים תיאור של פרשייה עלומה מיד לאחר ירידת משה מהר סיני עם הלוחות השניים: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי־יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן.. מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה..". על פסוק זה שואל רש"י כמה שאלות: "מה ענין זה לכאן? ועוד, וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרות באו לבני יעקן? ועוד, שם מת אהרן? והלא בהר ההר מת!". ביישוב שאלות אלו מספר רש"י על מרד מסתורי – "כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם".
כלומר, לאחר מלחמת ערד המתוארת בתורה במספר פסוקים מועט [במדבר כא א-ג] בני ישראל נכנסים לפאניקה. כך, לאחר ארבעים שנה (!) של נדודים וטראומת המרגלים, עם ישראל מבקש שוב לחזור למצרים. את החשש ממלחמה כבר מצאנו ביציאה ממצרים כאשר הקב"ה משנה את נתיבם של עם ישראל, גם את הרצון לחזור למצרים ראינו בשעה שעמדו ישראל על שפת הים. אבל כאן החשש מתממש בפועל והתלונות הופכים למעשים – עם ישראל חוזר אחורה ומספיק לשוב על עקבותיו מרחק של שמונה מסעות. המרד מסתיים בתוצאה טרגית, שבט לוי נלחם עם שאר העם המבקש לחזור למצרים. מלחמה המזכירה את שאירע לאחר חטא העגל אולם כאן התוצאה חמורה יותר – ישנם הרוגים משני צדדי מלחמת האחים.
המרד מסתיים בתוצאות קשות ובאווירת נכאים אבל כאן מתחולל אירוע מפתיע – בנות צלפחד מבקשות נחלה. הבקשה שלהן, שגם אם נתפשה עד עתה כאהבת הארץ הרי שכעת היא מקבלת חשיבות עצומה. אמירתן לא באה על חלל ריק, היא מגיעה לאחר אירוע יוצא דופן ששילב בתוכו את כל האסונות שעם ישראל חווה במשך ארבעים שנות נדודים. "באיזה שעה עמדו לפני משה? בשעה שאמרו ישראל למשה: 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', אמר להן משה: 'והלא כל ישראל מבקשין לחזור למצרים, ואתנה מבקשות נחלה בארץ?!' אמרו: 'יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ'" [ספרי זוטא כז א]. בנות צלפחד מבקשות להביע אמירה שאינה רק מחדשת הלכה בהלכות נחלות אלא קוראת תיגר על מעשיו של העם כולו. עם שרצה לשוב על עקבותיו ולוותר על נחלתו שומע כעת ממי שלא קיבלו נחלה מעיקר שהן מבקשות לא לוותר.
את זה מבקש רש"י לגלות לנו ברמיזתו על הדו-שיח שבין הגברים והנשים, אין כאן ציטוט דמיוני של שיחה סימבולית אלא מעשה שהיה ובו נשמעו שוב טענותיהם של המרגלים למול אמירתן המחודשת של בנות צלפחד. לא פלא שנשים אלו שאהבו את ארצן מוזכרות מיד לאחר אמירתה של התורה שרק הגברים מתו בחטא המרגלים. על פתחה של הארץ, ממשיכות בנות צלפחד את מעשיהן של נשות דור המרגלים שלא הצטרפו להוצאת הדיבה כי "היו מחבבות את הארץ".
(פנחס תשעז)
