הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)סוגיית הגיור אינה שאלה פוליטית. היא אינה אמורה להיות קשורה לעניינים מדיניים. על שער הכניסה לעם ישראל מופקדים בתי הדין לגיור, והם הזוכים להכניס את הגויים המבקשים באמת להיכנס לעם ישראל בשערים אלה. דיינים אלה צריכים לברר את כנות הכוונות של המבקשים להיות חלק מהאומה הישראלית, ולוודא כי נעשו הפעולות המתחייבות כדי להצטרף: קבלת מצוות, מילה וטבילה. המערכת הפוליטית צריכה לאפשר את הפעילות של הדיינים הפועלים לאור ההלכה ומכוחה.
גם הדיינים מופקדים לנהוג על פי ההלכה. בשנים האחרונות הולך וגובר החשש כי חלק מהדיינים אינם עושים זאת, וזאת בשני מובנים. במובן אחד, הדיינים אינם מתייחסים לכל איסורי התורה. בד בבד עם האיסור החמור להכניס לעם ישראל מי שאינו יהודי, קיים איסור חמור לא פחות, המופיע כמה וכמה פעמים בתורה, של אונאת הגר. מה שמתחולל בחלק מבתי הדין, ובעיקר בתהליכי הפסילה הסיטונאי של גיורים, הוא בראש ובראשונה אונאת גרי הצדק שהתגיירו כדין. מדיניות חלק מרבני הערים אשר אינם רושמים לנישואין, עקרונית וכללית ביחס לכל הגרים, את אלה שהתגיירו בבתי הדין לגיור, בתמיכת הרב הראשי (!) היא עבירה חמורה על דברי תורה, שקשה להבין כיצד החששות מפני הגיור מתירים להם לעבור אותה. לו היו חוששים את אותה רמת חשש מפני אונאת הגר הם היו מכוונים לדרכה של תורת אמת. עתה, כשהם מחמירים בתחום אחד ומזלזלים בתחום השני – עד כמה אפשר לשתוק על כך, ולומר כי ידינו לא שפכו את הדם הזה.
ההיבט השני נוגע לתהליך הגיור עצמו. ישנה מחלוקת הלכתית, שלא פוליטיקאים רשאים להכניס את ראשם אליה, ביחס למה נדרש בתהליך הגיור. ככל שאלה הלכתית, יש רמות שונות של לכתחילה ובדיעבד, וכמובן שיש רמת מינימום שלא ניתן לרדת ממנה אף בדיעבד. שיקולים רבים קיימים בזמן הזה כדי ללכת לקולא. עיקרם של שיקולים אלה הוא השיקול ההלכתי שהאלטרנטיבה הרבה יותר חמורה מבחינה הלכתית. אי-חיפוש הדרכים המאפשרות גיור על בסיס רמות נמוכות יותר של קבלת מצוות, ואי-הליכה אחר גדולי ישראל שפסקו כך בעשרות השנים האחרונות מאז הופעת החילון, ואי-המשכיות של גדולי ישראל שבזמן הזה שסוברים כך – היא קולא דאתי לידי חומרא. בחירת הדיינים המסוימים האלה ללכת אחר שיטות הקיצון המחמירות ביותר מביאה להכנסת גויים רבים לעם ישראל באופן מתמיד. היא זו שמעצימה את נישואי התערובת שבתוכנו; היא זו המרחיקה לא רק מבקשים להתגייר, אלא גם יהודים מלידה מבתי הדין ומהזדקקות להם; היא זו המרחיקה גם הנאמנים לדבר ד' ולהלכותיו מקשר לדיינים ולרבנים, כאשר הם רואים את הטעות החמורה, ואת הזלזול החמור בבני אדם ובדיני אונאת הגר כשהיא מתרחשת.
בשעה שעמדה הלכתית זו חוברת גם לפסיקות הלכתיות נגד הלכות מפורשות, כמו הפסיקות ביחס לביטול גיורים שהתקבלו כדין בבית דין מוכר ומוסמך, חורבן התורה וההלכה הולך וגובר. למעשה, הדיון כבר הפסיק להיות "מיהו יהודי" ו"מיהו גר" והפך להיות דיון פוליטי-רבני בשאלה "מיהו רב" ו"מיהו תלמיד חכם". בכך נגרם החורבן הגדול ביותר של התורה. ההלכה הופכת להיות קרדום לחפור בה, והתורה נעשית כשתי תורות – ביטוי שחז"ל ראו בו כחמור ביותר היכול להתרחש בעולמה של תורה, ושדברים הרבה נעשו כדי שזה לא יתרחש.
מה אנו יכולים לעשות ? אנו חייבים לגבות את הדיינים היושבים על מדין והפוסקים בדרכה של תורה, ובד בבד לנקות מתוך עצמנו את העיוותים שקיימים, כדי שידינו תהיינה נקיות; אנו חייבים להפנות את המאמצים שלנו לתמיכה בבתי הדין המיוחדים לגיור, הפועלים על פי ההלכה ועל פי דרכה של תורה, ובאנושיות. ובעיקר – הרוב הדומם השותק הוא האחראי למצב הזה. לו היה קול התורה וההלכה והאנושיות נשמע ברמה לא היה נעשה עוול כזה לתורה ולאנשים בשמנו, ודבר ד' היה נישא ברמה בדרך הראויה והנכונה.
(בלק תשסט)
