הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)יסוד ההתקשרות והמעמד של הכותל המערבי, כממלאת מקום זמני של המקדש, הוא העובדה שמדובר במקום קדוש. הבאים למקום עושים זאת כבאים למקום קדוש, ועל כן יש לנהוג במקום כך. אף שיש הטוענים כי דרכים רבות לקדושת המקום – יש לתת את משקל הבכורה לאלה שהברית שלהם עם המקום הזה היא מתמדת, מחייבת, ומבוטאת גם במספרים ענקיים לאין ספור של ביאה למקום, גם בהתמדה, גם בהיות המקום הזה מקום תפילה להם הם מחויבים שלוש פעמים ביום, ועוד ועוד. כשמדברים בשפת הצדק על אופייה של רחבת הכותל המערבי עומד הצדק לצידם של המחויבים להלכה ונאמנים לה, ושל אלה שלגביהם אין מדובר באתר היסטורי או תרבותי, כמו גם לאירועים חד-פעמיים, אלא לדבקים במקום דבר יום ביומו. די לנו אם נתבונן אפילו באירועים המיוחדים, כגון לילה אחרון של סליחות, הושענא רבה, ברכות כהנים ברגלים וכדו', כמו גם על ימי בין המצרים כדי להצדיק את העמדה הזו.
מתוך עמדה זו צריך לשאול שאלה נוספת, וגם הדברים עמוקים הרבה יותר. כאשר בני זוג מתחילים לדבר ביניהם בשפת הצדק – זהו סימן שנישואיהם בדרך עומדים לעלות על שרטון. כאשר הם בוחנים רק למי מגיע יותר, ולא את השאלה כמה רחוק יכול כל אחד ללכת לקראת השני כדי שהקשר ביניהם יעמיק ויתחזק – אות הוא כי הם במדרון חלקלק לקראת שבירה, או מה שגרוע יותר – אדישות האחד לשני.
הדבר נכון גם ביחס לסוגיית הכותל המערבי. העובדה שחלק ענק של האומה, רובה המוחלט, אינו בא למקום ואינו מתעניין בו כלל, המהווה את עיקר הטיעון הצודק לטובת ההתנהגות ההלכתית, מסנוור את עינינו מלראות את התהום העמוקה שאנו מתדרדרים אליה. שכן עובדה זו אינה רק הצדקה לעמדת "הצודקים" – היא גם אות אזהרה; היא לא רק מבוא לפיתרון של רחבת כותל הלכתית בלבד – היא הבעיה היותר גדולה שיש לנו. אנחנו עוסקים כל כך הרבה בהגנה ובהקמת חומות שמירה, והן מצליחות כל כך, עד ששאר האומה הישראלית כלל אינה מתעניינת במה שקורה שם, ומתנתקת מהמקום. בסופו של דבר יישארו בכותל המערבי רק אלה הנאמנים להלכה, וכל השאר יתנדפו משם – ואז יתברר עומק האסון שנפלנו בו, וההפקרה של המשימה הגדולה. דווקא תנועה שנאבקת על כל שעל בארץ ישראל, שחשובה לה כל אות בתורה – מפקירה לחלוטין את היסוד המכונן, והוא האחריות לכל יהודי בעולם. ואחר כך, אנחנו מקוננים על ההתבוללות, ובד בבד, אנו דוחפים אותה בשתי ידינו. ההרחקה שלנו מצליחה !
זו הסיבה שעיקר השאלה שלנו צריכה להיות מכוונת לא רק כיצד מרחיקים אלא כיצד מקרבים, לא רק כיצד ממדרים אלא גם כיצד קושרים, לא רק כיצד מנצחים אלא גם כיצד מרוממים. כאשר זה יהיה קו המחשבה שלנו, נחפש גם את הדרכים המאפשרות ליהודים בעולם כולו לראות את המקום הזה כמגנט השואב את כולם, ומחובר לכולם. כשנשאל את עצמנו לא רק כיצד אנו שומרים אלא גם כיצד אנו מזמינים ופותחים – אז נמצא את הדרך ללכת גם לקראת, מתוך נקודת ההנחה דלעיל בדבר קדושת המקום ואופן התנהלותו ההלכתי, ויותר ויותר יהודים ימצאו את מקומם שם. זו תהיה ההגשמה האמיתית של ירושלים, ולא פעולות ההרחקה והמידור המתמידים.
(בלק תשעז)
